מכתבים לרבה של העיר העתיקה
[ירושלים] הרב אביגדר נבנצל, שליט”א

בענין הר הבית ותגובתו

נושא 1: רב משה פיינשטין ואחרים
התירו עליה להר הבית

שאלה בעניין עליה להר הבית

עד עכשיו הרב תמך בשיטת האוסרים עליה להר הבית.

ואני שואל כאחד שלא עולה להר הבית, האם הרב סובר כך מתוך חשש שאין אנו יודעים גבולות הקודש בהר או האם ההתנגדות היא מצד החשש שאם נתיר ליחידים יבואו אחרים שלא ידקדקו ויעלו באיסור? ואם הסבה היא מצד החשש שאנו לא יודעים את הגבולות, מצאתי בשו”ת אגרות משה חלק או”ח ב’ סימן קי”ג ד”ה ומה שתירצת הרב משה פיינשטין לכאורה שהתיר עליה להר הבית בזמן הזה? וכן בספר האיש על החומה, תולדות מרן הגרי”ח זוננפלד מאת ש.ז. זוננפלד, מסופר שהרב זוננפלד היה מוכן להתיר לאומן יהודי להתקין שעון בהר הבית לצורך תפילת המוסלמים שם.

ואולי הרב בכל זאת חושש, בגלל האפשרות שנפל שבוש בתוך גרסת תשובת הרדב”ז בענין עליה להר הבית ששם הוא פסק להקל?

ואם כך, יש להעיר שלכאורה גם הרב עובדיה מברטנורא כתב במכתבים שלו שהוא שמע מהרבה, שאבן השתיה שבה עמד הארון, מוסגרת בתוך מסגד גדול ויפה בצורת כפה , לכאורה מדובר בכפת הסלע, ועליו אין השאלות שאולי יש על הרדב”ז. ויש להודות שהרב עובדיה מברטנורא כתב שהמנהג בזמנו היה, שהיהודים אפילו לצורך עבודה לא נכנסו לאזור בית המקדש.

ואולי החמירו על עצמם, מעבר לדין, שגם במקרה של הרב זוננפלד, כאשר הרב התיר לאומן יהודי לעלות, האומן ההוא החמיר על עצמו ולא עלה.

ואולי הרב רוצה להחמיר בגלל שיטתו של מר טוביה שגיב.

לגבי השיטה של מר טוביה שגיב, שרוצה לקלקל את המסורת בענין ההר, הרב רוגין אמר לי, שהוא בדק, והנתונים של שגיב הם מזויפים או חסרים.

והוכחה גלויה מצאתי נגד שיטת שגיב, בדברי רש”י, והספרי לבמדבר י’,ל”ב והגר”א בשם הירושלמי למדות פרק ב’ משנה א’ , בעל הטורים לשמות כ”ה,ב’, אור החיים לשמות כה,ט ורש”י לדברי הימים א’ כ”ח,י”ט. שמהמקורות האלו ברור שהר הבית תמיד היתה ת”ק אמה
על ת”ק אמה ולא כמו ששגיב דייק מדברי josephus flavius   שבימי הורדוס הר הבית הורחב למדות של 190 מטר על 190 מטר
[כולל תוספת הורדוס].

[לדעת הרב מנחם כשר, מקורו של הגר”א הוא מדברי הרא”ש על מידות ולא מהירושלמי, והרב זלמן קורן הגן על דברי הגר”א ואמר לי שהקרובץ שרש”י הזכיר בדברי הימים א’ כ”ח,י”ט הוא מהירושלמי]

ואם הרב אוסר עליה להר מצד החשש ששמא לא יקפידו לעלות בטהרה, יש לשאול האם הרב גם אוסר לגבי תוספת הורדוס ששם לכאורה אין חיוב לטהר?

ואם הרב בכל מקרה אוסר, האם הרב גם אוסר גם כאשר יש חשש שימסרו חלקים של מזרח ירושלים לרוצחים מקבוצתו של ערפאת וכדומה, ואולי עליה להר יקלקל את התוכניות?

יש להעיר שבספרו של הרב ישראל אריאל בית ה’ נלך הרב אריאל יש דוגמאות של רבנים שבדרך כלל לא תמכו סתם בעליה להר אבל לכאורה תמכו משום כבוש, וזה לשון הספר:

“ביום שחרור הר הבית נכנסו הרבנים הראשיים לישראל דאז – הרב איסר יהודה אונטרמן זצ”ל והרב יצחק ניסים זצ”ל להר הבית במנעליהם ובמקלם בידם, זאת, כדי להוכיח בעלות וחזקה של העם היהודי על המקום. כך גם הרב צבי יהודה קוק זצ”ל ורבי דוד הכהן הנזיר זצ”ל. רבני ישראל נכנסו להר הבית למרות שרחבת הר הבית וירושלים כבר נכבשו
בידי החיילים, שכן, כל כניסת יהודה להר היא ‘חזקה’, שדינה כדין ‘כיבוש’.”

ועיין באור החיים ויקרא כה,כה שמטרת חבלי משיח היא לתקן היחס של עם ישראל כלפי הר הבית.

בברכה

שלמה שיינמן

תגובת הרב נבנצל

בס”ד

שלו’ וברכה לר’ שלמה שיינמן שליט”א

גם אם הרב פיינשטיין זצ”ל התיר, מצד העיון, עלי’
להר הבית בזה”ז, הנה גדולי הרבנים שחיו בא”י בתשכ”ז, מכל המפלגות, אסרו
את העלי’ לכל המיתחם הנקרא כיום הר הבית, וקדם להם הרב אברהם יצחק קוק.

ת”ק אמה על אמה הוא יותר מ190 מטר על 190 מטר.

המקרה של הרב זוננפלד הי’ כשהיתה סכנת נפשות באי הענות לדרישת הגויים.

בשביל למנוע עליית רוצחים יש להשתמש במשטרה ובצבא, וכמובן שוטר או חיל יראי שמים יטבול קודם הכניסה לשם, יכניס לשם רק את הציוד ההכרחי, וילך רק למקום שהבטחון מחייב ללכת לשם.

אם אין זכרוני מטעני ה’ בקבוצה שעלתה להר הבית ביום השחרור גם כבוד אבי מורי זללה”ה, והם לא היו מודעים שהם חוצים את הר הבית, אלא חשבו רק שהם הולכים לכותל.

בברכת כוח”ט

צעיר הלווים

אביגדר
נבנצל

מכתב ב

בס”ד

לכבוד הרב נבנצל שליט”א,

נושא 3: עליה להר הבית לצורך מצות פיקוח נפש
בעניין הר הבית לא הבנתי תשובת הרב. הרב קבע שאם יש סכנה שערבים
רוצחים יתפשו חלקים ממזרח ירושלים אז יש הצדקה לממשלה לשלוח אנשים לעלות להר הבית להגן אבל לא לאזרחים.

בשולחן ערוך סימן שכ”ט, המצווה לחלל שבת מדין פיקוח נפש כאשר הגויים באים לקחת תבן וקש בעיר שמשמם נוחה להם לכבוש את הארץ, היא הלכה המכוון לכל אזרח ולאו דווקא לממשלה.

ודין זה נלמד מערובין דף מ”ה.

ובעירובין אנו לומדים שדוד [שלפי הנצי”ב במרומי שדה] שלא היה מלך אז אלא אזרח, היתה לו מצווה לחלל שבת מדין פיקוח נפש להציל תבן וקש מקעילה [עיר ספר] ולא היה לו פטור מצד שכבר היה צבא וממשלה בישראל באותה עת [מלכות שאול]. הוי אומר, צבא ומלכות קיימת אינה סבה לפטור את היחיד מלהציל מגויים הבאים לקחת תבן וקש בעיר ספר.
וקל וחומר אינה סבה לפטור את היחיד כאשר הם באים בכוונה תחילה להרוג ולכבוש.

וכן משמע לי מהטור או”ח סימן שכ”ט שהמצווה על כל אדם ולא רק לממשלה וזה לשונו “ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי ממון מחללין עליהם את השבת וכן על הספינה המטורפת בים ונהר השוטף מצווה על כל אדם להצילן ולחלל עליהם”.

ואולי הרב רצה לדמות מצבנו לעניין מה שכתב הבית יוסף או”ח סימן של”ד אות כ”ו בעניין דליקה, וזה לשונו: “אמנם הראה דיש לתת לב לפי העניין ראות חכמי העיר כגון אם יש שופטים ושלטונים בעיר מבטיחים להציל את ישראל וכהאי גוונא אם נראה שאין סכנה כלל לא יחללו את השבת.

אלא לענ”ד מצד האמת קשה באמת להשוות

1 בגלל שמפורסם דברי הרב שמישור הרעיוני אריאל שרון הוא כרודף [אלא מסבה מסוימת לדעת הרב אין לפגוע בו] הוי אומר שלא ניתן כל כך לסמוך על הממשלה בלבד בענייני בטחון

2 הרב ישראל אריאל אמר לי שראש המחלקה היהודית בשב”כ אמר בע”פ שעלית יהודים אזרחים מחזקת את הריבונית היהודית בהר הבית

נושא 4: הרב משה פיינשטין לא אמר לנו לסמוך
על הממשלה כדי להציל.

3 באגרות משה אורח חיים סימן ע”ה, אחרי שהרב קבע שיש איסור לנשים לשאת אקדח בזמנים רגילים בכל זאת פסק הרב פיינשטין

“אבל בעצם לדינא פשוט שבמקומות שקרוב להערביים הרוצחים שאין יראין מהממשלה כמעשים בכל יום מותרות הנשים לישא כלי זיין לא רק להצלה מהריגה ממש אלא אף להנצל מהכאות בעלמא שבמלחמות קטנות
אלו הא נמצאות הנשים כאנשים בהכרח שלכן לא שייך חלוק בין גברי לנשי במה שצריכין ליקח להנצל דיש ליקח מה שיותר עדיף לזה. וכל עניני נשק יש להחשיב דרכן דתרוייהו בין גברי בין נשי בזה אף אם לענין המציאות לא ניסו הנשים בזה מפני חולשתן ויראתן ואין יכולת להציל עצמן משום דכן צריך להיות ולא שייך לעשות חלוקים בזה, וגם פשוט שהוא ענין פק”נ ולא שייך לחייב בשביל זה הנשים שלא יסעו למקום שרוצות, ואפילו אם תקח גברא יש לתרוייהו ליקח נשק שהרי יותר טוב להנצל וגם אפשר שיפלו תרתי, ורק לצאת למלחמה אין דרך נשי וגם אסורות וכן בסתם מקומות שבחזקת שלום אסורות”

הוי אומר, הרב פיינשטין, לא אמר לסמוך רק על הממשלה ולא אמר להמנע מאיסורים על ידי ישיבה בבית. אלא כל מה שעוזר בענין פיקוח נפש נגד הרוצחים הוא התיר והוא לא דקדק להקפיד על איסורים הרגילים.

4 אם הרב מודה על סמך הרב זוננפלד שמשום איבה מותר לעלות, מדוע הסכנה בימנו הוא פחות סכנה ממקרה האיבה שהיה לאומן, שבקשו ממנו להתקין שעון לתפילת המוסלמים בהר?

נושא 5: ראשי היהודים נכנסו למסגד אל-אקצא תוך כדי המאבק על בית כנסת הרמב”ן

5 הרבנים נועם שפירא ויוסי פלאי כתבו בספר “קומו ונעלה” עמוד 329 שבשנת ה’ רל”ח ראשי היהודים נכנסו למסגד אל-אקצא תוך כדי המאבק על
בית כנסת הרמב”ן – ואולי יש לדחות שהרבנים האלו סברו כדעת הראב”ד, אלא שכיון שעשר שנים אחרי המאורע, הרב עבודיה מברטנורה הגיע
לירושלים ומדבריו משמע שהמנהג כבר היה כדעת הרמב”ם וכבר אז היה מסורת שאבן השתיה מתחת לכפת הסלע, לא משמע לי שנכנסו למסגד אל-אקצא על סמך שיטת הראב”ד.

וזה ציטוט מדבריו כפי שמובא באגרות ארץ ישראל מאברהם יערי

“בבית מקדשנו לא יוכל שום יהודי להכנס. וגם כי פעמים רבות רצו הישמעאלים להכניס שם יהודים חרשי עץ וצורפים לעשות שם בחרושת עץ ובכל מלאכה נמנעים היהודים להכנס מפני הטומאה…

גם חקרתי על אבן השתיה ששם היה הארון מונח, ורבים אומרים כי היא נמצאת תחת כיפה אחת יפה גבוה אשר בנו הישמעאלים במקדש וסגורה בתוך הכיפה ההיא, ואיש לא יבא שמה היינו אל מקום אבן השתיה כי הכיפה גדולה מאד…”

6 בזמן אהוד ברק הממשלה הציע לתת לערבים את הר הבית ולשמור בידנו את הכותל, כחלק, מהסכם שלום עם ערפאת, ימח שמו. וגם היום השמאל מנסה לכפות עלינו הסכם ג’נבה, שבו אנו מוותרים, חלילה על הר הבית לגמרי לערבים.

ויש לשאול מדוע השמאל מוכן לוותר על הר הבית החשוב ולא על הכותל
הפחות חשוב. לכאורה כי בכותל הרבה יהודים מבקרים, ובהר הבית לא. וחשוב לזכור מה שהשמאל מציע היום, הליכוד מציע מחר.

7 בעניין העלייה של הרבנים הראשים של מדינת ישראל והרב צבי יהודה קוק להר הבית, בעת שחרור הכותל, נדמה לי שעיקר הראיה של הרב אריאל היא, שאפילו אם נאמר שהגיעו שם בהפתעה. בכל זאת מראה כפת הסלע ניכר למרחוק. ומרגע שהם ראו את כיפת הסלע בהר, היו מוכרחים לרוץ בכל הכח החוצה [ע”פ הלכות ביאת המקדש ג’,כ”א]. ואולי יש לדחות שממעשה רב קשה לדייק הלכה, כי יתכן שיש סבות אחרות להסביר את תגובת הרבנים בהר הבית בעת שחרור הכותל.

8 בהלכות שבת לפעמים יש מחלקות שצד אחד אוסר, מטעם חילול שבת
דאורייתא וצד שני מתיר לגמרי. וכאשר מצורף הצד של פיקוח נפש אנו לפעמים סומכים על המקילים. ואם כן, כבר הבאתי, שהרב משה פיינשטין בסוף אגרות משה, אורח חיים כרך ב, לכתחילה, התיר עליה להר. ומדוע לא
לסמוך עליו בצירוף לטענת פיקוח נפש.

9 בעירובין דף מה אמרו “בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהן אובים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהן דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים.
באותה שעה התקינו שיהיו חוזרין למקומן בכלי זיינן”.

מכאן תקדים שדור מסוים אינו רגיש מספיק לצרכי פיקוח נפש. ודור שאחריו מתוך הנסיון המר, מחליט להקל יותר בהלכות שבת לצורך פיקוח נפש, ממה שהיה נהוג עד כאן. ויתכן שהוא הדין להר הבית.

10 אפילו בלי לסמוך על המסורת בעניין מקום אבן השתיה בגלל הבלבול
שנוצר ע”י מיעוט החוקרים, כמו טוביה שגיב, יש מקומות בהר הבית המותרים
לכל השיטות.

בעניין המדות של שגיב, הרב צדק שהמדות ששגיב נתן להר הבית אפילו
אחרי תוספת הורדוס 190 מטר על 190 מטר הוא פחות מת”ק אמה על ת”ק אמה. אבל זה הוא ציטוט משיטתו על פי מאמרו שהופיע באינטרנט.

הרב צבי רוגין הביא בנוסף לכך ראיות רבות מדוע אין להתייחס לשיטתו של שגיב ברצינות, וניתן לקנות העתק ממאמרו במרכז הר הבית ברחוב חב”ד מול בית כנסת חב”ד ברובע.

ויש להדגיש שבגלל שאין לי הסמכות להחליט בדבר,אני עדיין מציית
בפועל לפקודת רבותי לא לעלות. אפילו אני מקפיד לא להכנס באתר התיירות החדשה בין מתחם הר הבית לחומת העיר העתיקה, בדרום, כי הרב פעם אמר לי שיש לחשוש לדברי הציץ אליעזר, שגם שם יש דין של הר הבית. ואני רק בגדר מרים המנסה לשכנע בכבוד את עמרם שגזירתו קשה מגזירת פרעה.

מצד שני אני מבין, שאולי גם הרב סובר שאין לו סמכות להתיר, כאשר הרבה גדולי הדור בעבר בפועל אסרו ולא עולה או מוריד כל טענותי לגבי פיקוח נפש.

ואם כך, אולי לפחות הרב יכול להתיר דבר שגדולי הדור לא עסקו בו. הוי אומר לדעת הרבה אחרונים [אבל לא כולם] אם נחפור מנהרות וחדרים מתחת להר הבית, אין להם קדושת הר הבית, שמחילות לא נתקדשו. ואולי לפחות הרב יכול לתמוך בזה.

אי נמי, אם יש דרך לפעול בעד סילוק הגויים מהר הבית אולי הרב יכול לתת את ברכתו לזה.

במיוחד לדעת רש”י, [כפי שהסביר האור החיים לפרשת מסעי], שעיקר מצות “והורשתם את הארץ” הוא לגרש את הגויים מארץ ישראל.

בברכה

שלמה שיינמן

נושא 6: נספח: הדבר שהציל את יהודי ירושלים מאותו סוג חורבן שהגיע ליהודי חברון בתרפ”ט

בספר האיש על החומה, תולדות מרן הגרי”ח זוננפלד מאת ש.ז. זוננפלד, כרך ג עמודים 316,315 מובא המעשה הבא.

ביום הששי בשעות הצהרים יצאו אלפי ערבים מוסתים ממסגד עומר, אחרי שהולעטו בנאומי שטנה והסתה מהמופתי, וצעדו באלפיהם כשהם מזוינים בסכינים ובאלות לעבר השכונות היהודיות. חלק מהם פנה בכוון לרחוב יפו, חלק אחר פנה לעבר תלפיות ומקור חיים ולרובע היהודי בעיר העתיקה; אולם הכח העיקרי, שמנה אלפים רבים, פנה לעבר שכונות
מאה שערים ובית ישראל. בראש ההמון המוסת שהתקרב לכוון רחוב מאה שערים צעד שיך ערבי שנופף בחרב גדולה והלהיב את הפורעים לעשות שפטים ביהודים, ולא לחוס על אנשים נשים וטף, כי זו מלחמת קודש (ג’יהאד). תושבי מאה שערים ובית ישראל נתקפו בבהלה עצומה וכל מי שהיה ביכלתו תפס מוט ברזל, קורה, אבני בנין כבדות, בכדי להתגונן נגד הפורעים צמאי דם. גם קומץ אנשי ההגנה שהתרכזו בטחנת הקמח של שבתי”ל בכרך (כיום עומד במקום בנין ישיבת ברסלב) היו אובדי עצה נגד המון פרוע כזה. משהתקרבו הפורעים לבנין בית החולים האיטלקי, וקריאות הקרב והרצח פלחו את האויר, יצאו מטחנת הקמח שני צעירים וצעדו אל מול הפורעים. אחד הצעירים, שמתחת לכובעו ביצבצו זוג פיאות מסולסלות, שלף אקדח כוונו ישר אל פיו של ראש הפורעים שנפל במקום. משראו המתנפלים כי נהרג מנהיגם אחזה אותם בהלה עצומה, והחלו במנוסה לכוון שער שכם. שני הצעירים זינבו אחריהם והטילו בהם רימון והרגו עוד שלשה פורעים. ויותר משהרגו בהם המגינים היהודים, רמסו וקטלו הפורעים בעצמם אחד את השני במנוסתם המבוהלת.

אותו צעיר מזוקן שירה בראש הפורעים והציל את שכונת מאה שערים,
לא היה אחר מאשר הצדיק רבי אהרן פישר (אביו של הרב הגדול והחשוב רב ישראל יעקב פישר זצ”ל).

הוי אומר המעט שדאגו בדרך הטבע להציל מסכנה, ושלא סמכו על הבריטים ולא על החברות שלהם עם ערבים מסוימים, הם אלו שבפועל הצילו.

ולפי ענ”ד, ראוי להתיחס למשטר הנוכחי בארץ כערב רב, ע”פ מה שהרב צוריאל כתב באוצרות הראי”ה כרך א עמוד 65 וז”ל:

וכך לשון הזהר (בתרגום) “וחוזרים ערב-רב הללו להיות רועים על
ישראל… ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו… וכל חכמים
ואנשי חיל ויראי חטא בצער, בדוחק, ביגון,נחשבו ככלבים… ואלו ערב רב עשירים, בשלוה, ובחדוה, בלי צער ויגון כלל, גזלנים בעלי שוחד, שופטים וראשי העם” .ע”כל

“ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה’ אלי ויאספו אליו כל בני לוי” [שמות לב,כו]

בברכה

שלמה שיינמן

שלו’ וברכה לכבוד הר”ר ש’ שיינמן שליט”א.

יישר כוחו עבור מכתבו והצלומים הנלוים. [הערה של שיינמן: מדובר בתמונות השמים באיזור סיני והנגב ששלחתי כדי להסביר את שיטת הרב הרצוג במראה התכלת ]

שנינו גרים ת”ו בא”י, בירושלים, ורואים פעמים רבות את הרקיע ביום בהיר, ואני מניח שגם כת”ר ראה שאינו כחול כהה אלא בהיר. אך לאור העדויות שמר שלח לי, ולאור זה שהרמב”ם דבר על צבעים משחירים, סבורני שאיאלץ לקבל את דעתו.

נכון שכל אדם מצווה על פקו”נ, אבל בפועל כוחות הבטחון מופקדים על כך, ולהם (כך צריך לקוות) גם האימון והנשק הדרושים. 

גם אדמו”ר זללה”ה והחזו”א זצ”ל התירו לנשים לשאת נשק במקומות סכנה.

איני יודע את פרטי המאורע בשנת רל”ח. אולי היה שם חשש סכנה.

לבשתנו ולחרפתנו הממשלה כבר ויתרה על הר הבית בהסכם עם חוסין. כמובן שלמאמינים בני מאמינים אין משמעות להסכם. מנו אותו לשומר המקומות הקדושים, אבל הוא לא מבני אהרן ולא מבני לוי, וערכו של המנוי כקליפת השום.

אינני מאמין שיש פקו”נ בכך שאנשים בלתי חמושים יעלו להר הבית. אולי זה רק יוסיף סכנות.

נכון שמחילות לא נתקדשו, אבל רק מחילות שהיו בזמן הבית, אבל אם אנחנו חופרים מחילה היא לכאורה כן נתקדשה, כך מבואר בזבחים כ”ד. שדוד המלך קדש את הקרקע עד התהום.

לצערי איני יודע דרק לסלוק הגוים מהר הבית, חוץ מתורה ועבודה וגמ”ח.

בודאי אם באים פורעים ערבים מצוה לצאת כנגדם.

יישר כוח!

ביקרא דאורייתא

מכתבים לרבה של העיר העתיקה
[ירושלים] הרב אביגדר נבנצל, שליט”א בענין הר הבית ותגובתו

מכתב ג

בס”ד

לכבוד הרב,

אני מתנצל שאולי אני מטריח את הרב במכתבים אלא שהגיע לידי ראיה חדשה, כמה ימים אחרי ששלחתי המכתב הקודם.

הגיע לידי עמדת המומחה לענייני בטחון בהר הבית, שר המשטרה לשעבר, צחי הנגבי.

מצורף העתק מדבריו.

יש חוגים שעוסקים בנושא הר הבית שמעוניינים לדון בעמדת הרב בנושא עליה להר הבית בזמן שיש לחשוש לפיקוח נפש. האם הרב מתיר לי לפרסם?

בברכה

שלמה שיינמן

נוסח המכתב משר המשטרה
שלעבר מר צחי הנגבי:

משרד ראש הממשלה

ט’ חשון, תשס”ה

24 אוקטובר, 2004

לכבוד

מר שלמה שיינמן

….[כתובת שלי]…..

שלום רב,

אני מודה לך על מכתבך מחודש אוקטובר ש.ז.

ודאי הוא שנוכחות יהודים בהר הבית מחזקת באורח מהותי את האחיזה היהודית באתר קדוש זה. מאז פתיחת שערי ההר ב- 20.8.03 ביקרו במקום למעלה מ- 70,000 יהודים.

ביקורים אלה מחייבים נוכחות קבועה של כח משטרתי על ההר, ומרגילים את הפלשתינים להשלים עם הקשר העמוק של העם היהודי למקום משכן בית המקדש. הדבר מחזק כמובן את עוצמת התביעה שלנו לריבונות בהר, במידה ויתקיים בעתיד משא ומתן מעשי לכינון הסדר מדיני.

בברכה

צחי הנגבי

תגובת הרב נבנצל

בס”ד

שלום וברכה לכבוד הר”ר
שלמה שיינמן שליט”א!

אחרשה”ט,

תודה עבור המכתב. מה שכתבתי כג’ רשאי לפרסם.

ביקרא דאורייתא

צעיר הלויים

אביגדר נבנצל

אביגדר נבנצל

מכתבים לרבה של העיר העתיקה
[ירושלים] הרב אביגדר נבנצל, שליט”א בענין הר הבית ותגובתו

 מכתב ד

ב”ה

לכבוד הרב נבנצאל שליט”א,

בעניין מה שכתב הרב שמחילות הר הבית לא נתקדשו, שייך רק למחילות שהיו בזמן דוד שהן בכוונה לא קדושות. אבל שאר מחילות יש בהם קדושה כי דוד קדש את הרצפה עד התהום.

לא אכחיש שיש כמה מגדולי האחרונים שסוברים כך. אלא שיש לי כמה ראיות בעד עמדת האחרונים שסוברים שאין לחלק בין מחילות ישנות למחילות חדשות.

1] הרמב”ם הפוסק שצריך לפרש את דבריו כָּתַב בהלכות בית הבחירה
סתם, שמחילות לא נתקדשו ולא חילק בין מחילות חדשות למחילות ישנות.

2 ] תוספות לפסחים ס”ז,ב ד”ה מחילות לא נתקדשו כתב:

“וא”ת הא אמר בפ”ב דזבחים [דף כד.] נעקרה אבן ועמד במקומה מהו כו’ ומסיק לעולם פשיטא ליה דכי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש וי”ל דבכיצד צולין (לקמן דף פו.)
מסקינן כי א”ר יוחנן בפתוחות לחול אבל בפתוחות לקודש קודש”. ע”כל.

ואם באמת מחילות חדשות כן התקדשו בעלי התוספות היו צריכים לענות, שהרצפה מתחת לאבן קדושה, כי הכל קדוש, חוץ ממה שדוד בכוונה השאיר כְּחוֹל בזמן הקידוש.

אלא משמע מתוספות שגם מחילות חדשות לא נתקדשו, ורק בזכות הַפֵּתָח לקודש, הקרקע שמתחת לאבני הרצפה [הדומה למחילה] התקדשה.

3] רבו הראשונים [רש”י,רע”ב,רמב”ם {לפי תוספות יום טוב}מאירי, תוספות, בשם הערוך ועוד, שאמרו שבית הפרוה נחפר על ידי איש שהיה בימי בית שני [ולא בזמן דוד]. ועל גג בית הפרוה, במקוה, הכהן גדול טבל בקדש ביום הכיפורים.

והסביר תוספות בכמה מקומות [עיין לדוגמא, תוספות יומא לא,א ד”ה וכולן בקודש ע”ג בית הפרוה.] שאף על פי שעליות לא נתקדשו, אבל מחילות שבנויות בקודש [ופתוחות רק לחול] שגגותיהם שוים לרצפת עזרה, תוכן חול וגגותיהם קודש לכן טבלו הכהנים על גג בית הפרוה.

הוי אומר, שגם מחילות חדשות לא נתקדשו.

ואם תמצא לומר שבכל זאת, מחילות חדשות התקדשו, בגלל שדוד קידש עד התהום, זה מדובר רק לגבי העזרה אבל לא לגבי הר הבית ששם דוד לא קדש עד התהום. עיין לדוגמא, במנחת חינוך מצוה שס”ב אות ג.

וגם האבני נזר כתב בהרחבה על יו”ד סימן תנ”ה ס”ק ה והלאה כתב שמחילות מתחת להר הבית בודאי אין להם קדושה. עיין שם.

והציץ אליעזר הביא מִספר מגיד מראשית שהמנהג היה שנשים וטף בעבר הלכו בכל המחילות בהר הבית אפילו לאלו שמתחת לעזרה כל זמן שהיה להם פתח שני שלא לעזרה.

ויש לשאול למי שמוכן להקל בעניין מחילות, דווקא למחילות שמתחת להר הבית ולא מתחת לעזרה, כיצד נוכל לקבוע גבול בין הר הבית לעזרה?

ויש להשיב שיש שטחים
מהר הבית שודאי ניתן לקבוע שהם מהר הבית ולא מהעזרה כי הר הבית רובו
מן הדרום ושני מן המזרח וכו’. הוי אומר אחרי שמורידים מת”ק אמה את רוחב
שטח העזרה מצפון לדרום וכן האורך ממזרח למערב, רוב מן המותר יהיה שייך לדרום ולמזרח.

וכאן אביא דברי המגיד מראשית במלואו מתוך הנדפס בשו”ת ציץ אליעזר חלק י’ סימן א ד”ה +כלפי זה:

גלגול מחילות שהיה המקום צר מאד אין דרך לנטות וראיתי שם חלון שיש לכנסיה של גוים באותו מקום שקוראים מדרש שלמה וסבור הייתי שמחילות לא נתקדשו אף שבתוך העזרה ומותר לכל אדם לבא שם שאין קדושתן כקדושת העזרה. אח”כ חל עלי הספק דהא דאמר ר’ יוחנן דמחילות לא נתקדשו היינו מחילות הפתוחות להר הבית אבל פתוחות לעזרה הרי הם כקדושת העזרה דבתר פתיחתן אזלינן כדאי’ בכיצד צולין וכו’ ואמרינן בפ”ב
דזבחים גבי נעקרה אבן ועמד במקומה ועבד, פשיטא דכי קדיש דוד עד ארעית הומא קדיש, אלמא כל קרקעית העזרה היא קדש וכיון שכן מחילות הו”ל כלשכות בנויות בקדש ופתוחות לקדש ולחול דכקדש הם. ונראה דהא ליתא, דאם איתא דהא דאמר ר’ יוחנן מחילות לא נתקדשו היינו דוקא בפתוחות להר הבית שאין להם פתח לעזרה כלל, א”כ מאי אריא מחילות אפילו לשכות ממש הבנויות למעלה בעזרה אם פתוחות לחול תוכן חול ומאי אולמייהו
דלשכות טפי ממחילות אלא ודאי דמחילות אפילו אם יש להם פתח לעזרה לא נתקדשו, משא”כ בלשכות. ואותה שאמרו כי קדיש דוד עד ארעית תהומא קדיש יש לדחות שרוצה לומר שאם היו מורידין קרקעית העזרה עד למטה לעשותה עזרה היא מקודשת כקדושת העזרה כי ההיא דנעקרה אבן ועמד במקומה שהיא מקודשת כאילו היתה שם אבן, אבל כל שיש קרקע למעלה ברצפת אבנים שהוא העזרה עצמה אז שתחתיו הוא חול גמור אם לא שפתוח לקדש לבד דלא קדיש דוד כי אם ארעית תהומא לעשותה עזרה. לאחר דבריו אלה מביא שם המגיד מראשית דעת כמה מפרשים שמבארים דלא כדבריו, ודוחה דבריהם,ומסכם את ההלכה וכותב וז”ל: עלה בידינו שמחילות לא נתקדשו כלל ואפילו קדושת הר הבית אין בהן אע”פ שפתוחות לתוכן, דלא נתקדש אלא מה שלמעלה ולא מה שבקרקעיתה, אבל כשפתוחות לעזרה לבד הן קדש ולא משום שהן תחת העזרה אלא משום שיש להם פתח שם, דכל הפתוח לעזרה כעזרה הוא, אבל אם הם פתוחים לחול ולעזרה תוכן חול גמור, ולא דמי ללשכות בנויות בקדש ופתוחות לכאן ולכאן, אלא דמו לבנויות בחול ופתוחות לקדש ולחול שתוכן חול גמור, משום דאפילו קדושת הר הבית אין להם למחילות, ומותר ליכנס היום במחילות עפר שתחת העזרות, שאפי’ אם היו פתוחים לקדש תוכן חול, ומעשים בכל יום שנכנסין ליסודות המקדש הקהל כאחד אנשים ונשים וטף, דשם יש דרך מחילות תחת קרקע המקדש, ולא פקפק בה אדם מעולם אף מי שהוא זהיר שלא ליכנס בהר הבית, אלא באם יכנס לפני ולפנים יש לחוש למחילות הבנויות בקדש ופתוחות לקדש כי קדש הם עכ”ל.

הרי דעת הבעל מגיד מראשית חלוקה מדעתו של הרדב”ז, וס”ל שלמעשה לא נתקדשה קרקעית העזרה עד התהום כפי שהיא במצבה, וזה דדוד קידש עד תהומא הוא רק לעניין זה אם חופרים ומגלים ממנה על פני האוויר, אבל כל עוד שמכוסה למעלה ברצפת אבנים, כל מה שלמטה, לרבות מחילות. לא נתקדשה עדנה והוא חול גמור, ומתוך זה ס”ל גם זאת דכל שלמחילות שמלמטה יש לה פתח פתוח לחול אזי דינם כחול אפילו אם יש להן גם פתח פתוח לקדש, כדין לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש ולחול שתוכן חול גמור, ורק אם פתוחות לעזרה לבד תוכן קדש דכל הפתוח לעזרה כעזרה היא.”

עוד תקדים שמעיד שאין קושי להתיר למעשה את הביקור המחילות הר הבית לציבור הרחב, מצאתי במעלין בקודש כרך ט’ עמוד 177 שעסק במחילה שגילו בחפירות על יד הכותל מתחת להר הבית:

“שעתיים תמימות עשיתי עם הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף שליט”א, שבא בלווית אחד הדיינים המפורסמים לדון בשאלת המחילה, וחפירות מזרחיות. סוכם להתיר בשופי כניסה לאולם הנ”ל
וכן לפתוח את כל הפתח, כן יש להקים בית כנסת ולהציב ארון קודש וכו’ ובאשר לחפירות דנתי אותו בסוגיה הלכתית מעמיקה הדנה בקדושת המחילות. והוא ביקש סיכום רעיונותי בכתב….

שוחחתי ממושכת גם עם הרב שלמה גורן שליט”א שביקר גם הוא במקום ומסרתי לו על שיחתי עם הראשון לציון. הוא הגיב שלו ברור שמותר לחפור על כל פנים תבעתי (הבעת ) עמדה משותפת לשניהם שהיא תכונני מבלי לעורר פולמוס משום צד…[ עד כאן דברי הרב גץ, הרב של הכותל לשעבר]”.

בענין החומרה שהרב הזכיר בשם הציץ אליעזר שלא להתקרב בכל השטח
מדרום הר הבית עד הקיר של העיר העתיקה, יש לי ראיה חזקה שהחומרה הזאת לא התקבלה להלכה. שהציץ אליעזר כתב את החומרה הנ”ל, על סמך חכם אחד שנקרא בשם אדרת אליהו,[ הרב ריקי ], שהסתכל באבנים מסביב מה שמכונה “שער הרחמים” והוא רצה להוכיח מהאבנים שהוא מצא שם, שהאמה של קודש היא 1.66 יותר גודל מאמה של חול.

ואף על פי שניתן לתת הסברים אחרים למה שאותו חכם מצא שם כמו שהרחיב בעניין זה הרב שמואל ויינגרטן, בכל זאת הציץ אליעזר כתב שעל פי האמה הגדולה של בעל אדרת אליהו יש להצדיק את החומרה שהזכרתי לעיל.

ומהי הראיה שהחומרה לא התקבלה למעשה על ידי גדולי הדור? שידוע שרוב מוחלט של פוסקי ימנו מתירים לנִדוֹת ולבעלי קרי לבקר בכותל המערבי. וידוע שלרוב המוחלט של פוסקי ימנו מותר לנדות ולבעלי קרי לנסוע בכביש [המוביל לשער האשפות] שמאחרי הכותל המזרחי של הר הבית. וכיון שאמה גדולה של בעל “אדרת אליהו” הוא לכל הפחות 48 סנטימטר כפול 1.66  הוי אומר לכל הפחות 80 סנטימטר [ואולי יותר] וכיון שהר הבית היה ת”ק אמה על ת”ק אמה. חייב להיות מרחק בין הכותל המערבי לכביש מאחורי הכותל המזרחי של הר הבית לכל הפחות 400 מטר [80 סנטימטר כפול 500] כדי שיהיה הָוָא אָמִינָא להצדיק את החומרה של הציץ אליעזר. אבל אין כזה מרחק לכן הרי יש כאן עדות שהחומרה שלו לא התקבל להלכה.

הרב גם כתב לי “אינני מאמין שיש פיקוח נפש בכך שאנשים בלתי חמושים יעלו להר הבית. אולי זה רק יוסיף סכנות”.

וכיון שידוע לי שהרב תומך בגאולת קרקעות באיזורים שהערבים מחזיקים במזרח ירושלים, רציתי להבין מה החילוק שעל ידו הרב מצדיק “הבלתי חמושים” לבוא באיזורים הנ”ל ולא להר הבית.

ועוד שבספר “איש על החומה” אנו לומדים שהרב זוננפלד [שלא היה חמוש] ואם אני זוכר נכון גם הרב קוק הקפידו לפעמים ללכת דווקא בדרכים המסוכנות יותר כדי לא לתת לערבים ההרגשה שהצליחו להבריח אותנו על ידי רצח. משמע שדין כיבוש והגנה, שייך גם לבלתי חמושים.

ואולי יסוד החילוק
של הרב הוא דומה למה ששמעתי בשם חלק מתלמידי הרב צבי יהודה קוק. שלעניין בית המקדש שיטתם כמו סאטמר, בניגוד ליתר ארץ ישראל. והמקור לחלק הוא בגלל שהגר”א סבר שעניין הג’ שבועות, שייך דווקא לעניין בנין בית המקדש [עיין אוצרות הגר”א ובית מדרשו של הרב צוריאל עמוד 62 שמביא בשם הגר”א לתיקוני זוהר דף 157 “מושבעים אנו [ג’ שבועות, בחומה] לא לבנות
בית המקדש”].

ואין אני מקבל את החילוק הנ”ל לכמה סבות.

אצטט מהרב כהנא :’צריך להבין שלמעשה, “שלוש השבועות”
אינן אלא שתים לישראל ואחת לאומות העולם, וחוששני שמעטים מאלה
המסתמכים על דברי הגמרא אמנם ראו את הסוגיא ולמדוה. וז”ל הגמרא: “שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה [רש”י: יחד ביד חזקה ]. ואחת שהשביע הקב”ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב”ה את הגוים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי”. ובמדרש נאמר (שיר השירים רבה ב:א[ז] ) “ר’ יוסי בר חנינא אמר : שתי שבועות יש כאן אחת לישראל ואחת לאומות העולם. נשבע לישראל
שלא ימרדו עול המלכיות [ר’ יוסי בר חנינא רואה את שתי השבועות לישראל שבמסכת כתובות – כאחת למעשה] ונשבע למלכיות שלא יקשו עול על ישראל. שאם מקשים עול על ישראל הן גורמין לקץ לבוא שלא בעונתו’.

הוי אומר השבועה לישראל והשבועה לגויים הא בהא תליא.

מי קבע שכבר הגיעה העת של בטול הג’ שבועות מצד עינוי יתר של הגוים?

כיון שבעבר שמעתי שאנשי נטורי קרתא מעריצים את הר”י ברדאקי.
ורבו וחותנו של הר”י ברדאקי היה תלמיד הגר”א, רבי ישראל משקלוב (בעל פאת השלחן מראשי המייסדים של הישוב הישן), אביא דווקא מדבריו של רבי ישראל משקלוב.

הציטוט בע”ה אביא ממה שמצאתי בספר גאולה בדרך הטבע עמוד 9,
של ההיסטוריון הדתי אריה מורגנשטרן, ומקורו – יערי, אגרות ארץ ישראל עמוד 352. וזה לשון ר’ ישראל משקלוב :”… ואם קצף הוא מעט בעד חטאת עמו הם [הגוים] הוסיפו יותר … עולם הקשה קושי השעבוד ועברו על השבועה אשר השביעם ה’ אלקינו שלא ירבו קושי שעבודם על ישראל שלא ימהרו הקץ….”

וגם רבו של ר’ ישראל משקלוב, הגר”א בפירוש ב לשיר השירים פרק
ב פסוק ז כתב כעין זה.

וזה לשון הגר”א “והענין כמשארז”ל ג’ שבועות השביע הקב”ה כו’
שלא יקרבו את הקץ בענותם את ישראל… ומבקש [מהגויים] שלא ידחקו את הקץ
עד שתחפץ האהבה עצמה כמ”ש במדרש פ’ בחוקותי משל למלך שנשבע לזרוק אבן גדולה
לבנו ואח”כ נתחרט ופררו לחתיכות קטנות לזרוק לו כדי לקיים שבועתו”. ע”כל.

וראיה נוספת שלדעת הגר”א “השבעתי אתכם בנות ירושלים” קאי על
האומות מצאתי בפירוש ב’ של הגר”א לשיר השירים ג,י “תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים
-שכל האומות נקראים בנות ירושלים”.

גם הרב שלמה קלוגר והרב הלל קולומייער (תלמיד החתם סופר) קבעו
שהג’ שבועות הם כעין עסקי חבילה. שביטול השבועה על ידי העכו”ם מבטלת גם את השבועה שלנו (עיין בהתקופה הגדולה של רב מנחם כשר, עמוד תקע, למקורות).

בספר אוצרות הגר”א ובית מדרשו עמוד 62 ערך בית המקדש הביא המחבר מספר הגאון החסיד דך רמז.
“ואמר גר”ח ולוזין בשם הגר”א: ‘אם נעפיל ונעלה בהר הבית שם רק פעם אחת קרבן התמיד, הרי זה יהיה כבר הגאולה.'”

הוי אומר, שלכאורה או שכבר הגיע העת של בטול הג’ שבועות בענין בית המקדש או לכל הפחות לגבי הר הבית והקרבת קרבנות שעת ביטול השבועות כבר הגיעה.

לגבי מה שהעלה הרב באחד המכתבים “לבושתנו ולחרפתנו הממשלה כבר ויתרה על הר הבית בהסכם עם חוסיין.” אף על פי שזה נכון, אבל עדיין זה לא שחור-לבן לא בעינינו ולא בעיני אומות העולם עד איזה מדה ויתרנו שם. ויתור הקטן ביותר או הגדול ביותר, ובמעשינו ניתן עדיין לקבוע הפרשנות לאותו הסכם. הלוא על הניר גם האיגרת של המן היה קשה מאד לנו. אבל על ידי הפרשנות והחוסר ביצוע של גזירת המן מטעמו של מרדכי, הגזירה הנ”ל הפכה לבלתי רלוונטי.

וכל מה שכתבתי לעיל
אני צריך רק כעין הקדמה כי על עיקר ההנחה של הרב שיש להתייחס לעליית
אזרחים להר הבית כעליה רק של בלתי חמושים, יש לי שאלה חזקה.

שהרי בספר הצבא כהלכה
של רב יצחק קופמן עמוד מב, אחרי שהרב קופמן קבע [שבדין מומחה שעל פיו
מחללים שבת לצורך פיקוח נפש] “הדברים אמורים בקביעה של מומחי צבא המושתת על שיקולים צבאיים טהורים. לעומת זאת קביעה שמעורבים בה שיקולים פוליטיים והערכות מדיניות אינה בתחום התמחותם”. בשמך מובאת הערה: “גם שמירת שבת וכו’ אינה תמיד בתחום התמחותם של מומחי הצבא,, ובכל זאת נאלצים לפעמים לסמוך על שיקול דעתם בהעדר סמכות אחרת, ואנו בזאת בבחינת ‘נתנני ה’ בידי לא אוכל קום'”.

ואם כן אם שר המשטרה צחי הנגבי [עד לפני כמה חדשים מועטים] קבע שריבוי עליית היהודים להר הבית מחזקת את אחיזת ישראל בשטח וגורמת לריבוי מספר השוטרים בהר [ויש להדגיש לשוטרים כן יש נשק] ולצטט כלשונו “הדבר מחזק את עוצמת התביעה שלנו בריבונות בהר, במידה ויתקיים בעתיד משא ומתן לכינון הסדר מדיני”; אם כן מדוע אין זו קביעה מחייבת לשיטת הרב?

ואפילו אם הרב לא מאמין לדברי צחי הנגבי שעליה של יותר אזרחים להר קובעת מספר השוטרים החמושים בהר, יש להביא ראיה מצד ההתנהגות של המשטרה בכל הפגנה גדולה של יהודים בכל מקום בארץ, שעיננו רואות שתמיד יש הרבה שוטרים בהפגנות כאלו.
לכן כמעט ודאי אם האזרחים היו מתארגנים הפגנה גדולה בהר, שהשוטרים היו באים.

עוד כתוב בספר של הרב קופמן, עמוד קסב הלכה כ “מותר לחלל שבת גם בפעולות הסייעות להצלה באופן עקיף בלבד, אם בלי פעולות אלו עלולה להפגע יעילותן של פעולות ההצלה.

לדוגמה:

מותר להביא בשבת
מזרונים או שקי שינה לחיילים המשתתפים בקרבות נגד האויב, אם לדעת המפקד
פגיעה בשנתם עלולה לפגוע בכושר הלחימה שלהם”.

ועוד מובא בספר
הנ”ל עמוד קסג הלכה כג:

“מצוה לחלל שבת
בפעולות שבלעדיהן אי אפשר לבצע את מעשי ההצלה, גם אם הסיבה לפעולות אלו
נגרמות שלא כדין.

לדוגמה:

אם יש צורך להוציא ציוד מהאפסנאות על מנת לבצע את פעולות ההצלה, והאפסנאי אינו מאפשר להוציא את הציוד מבלי שיחתמן על התופס המתאים – מותר לחתום על הציוד בשבת (ברור
שיש לנסות לשכנע את האפסנאי לוותר על הדרישה הזו או להציע הפקדת משכון.
אם האפסנאי לא השתכנע, יש לנסות לחתום ביד שמאל ובקשוש בלבד שאין בו אותיות ממש).”עכ”ל

כיון, שהרב אלבוים ספר לי שהוא דבר עם ראשי המשטרה, והם הזהירו לו שאם לא יעלו מספיק יהודים אזרחים, לא יהיה להם אפשרות לבזבז כל כך הרבה שוטרים [חמושים] לאורך זמן בהר הבית, הלא הדין הוא, לכאורה כמו הדין של אדם החותם בשבת כדי להוציא כלי הצלה מיד האפסנאי.ועיין פסק דומה לזה בשמירת שבת כהלכתה פרק לב הלכה נה.

ויש להוסיף שהרב אברהם קוק, שהוא הבסיס החזק לאלו שמתנגדים לעליה להר הבית גם הסכים שמצווה לחלל שבת [והוא הדין לעלות להר] כדי לאלץ את הממשלה לבצע פעולות של פיקוח נפש. שהרי לפי המדריך במוזיאון “בית הרב קוק”, הרב קוק טלפן בשבת למזכיר מנדט הבריטי כאשר
הגיעו אליו שמועות על פרעות תרפ”ט בחברון. הוא בקש מהפקיד הבריטי לצוות למשטרה לירות בפורעים ולהגן על היהודים.

יש עוד להוסיף שמובא בספר התורה המשמחת על הרב שלמה זלמן אוירבך עמודים 168-169 כאשר יש רמת סבירות נמוכה מאוד להצלת נפשות, יש להבדיל בין יחיד לציבור, וכאן אצטט:

“איש המודיעין פנה אל הרב פרבשטין – ששימש אז כדיין – בשאלה הקשורה לתפקידו הצבאי, והלה חש שהוא צריך לכתפיו הרחבות של הרב אוירבך: ביחידת המודיעין של החייל, הצליחו ‘לעלות’ על הרשת תקשורת של מדינת אוייב, ו’לפצח’ את הצופן הסודי בו היא מעבירה מידע. החייל טען בפני מפקדיו, שמאחר והפיענוח כרוך באיסורי שבת, עליו לפענח בשבת רק שדר הנראה כבעל סבירות גבוהה, שיש לו קשר לישראל;
אך שדר של אותה מדינת אוייב לאיזו מדינה זעירה באפריקה, יפענח רק במוצאי שבת. מפקדיו סירבו, בטענה שרק לאחר שיפוענח השדר, ניתן לקבוע אם יש לו קשר לישראל.

ר’ שלמה-זלמן פסק
בזה פסק דין תקדימי:

כשיש רמת סבירות
נמוכה מאוד להצלת נפשות, יש להבדיל בין יחיד לציבור. ביחיד, יתכן וסבירות כה נמוכה, אינה מתירה חילול שבת; אך בציבור, תידחה גם סבירות נמוכה כזו את השבת. כי באדם פרטי, למשל, תיחשב סבירה ומותרת, ביצוע פעולה שיש בה סיכון חיים ברמה של 1 ל-10000 ; אך מנהיג שיבצע פעולה, המסכנת את עמו ביחס כזה – יֵחשב ודאי כבלתי אחראי למעשיו! לאותו אחוז סכנה, יש משקל כבד יותר כשמדובר באומה שלֵמה.
לכן פסק הרב, שעל החייל לפענח כל שדר בשבת, משום שהמדובר הוא בביטחון המדינה כולה”.

ויש לשאול, אחרי
ששר המשטרה לשעבר קבע שעליה להר הבית קובעת כמה שוטרים יש שם וקובעת אם נמסור
או לא נמסור את השטח לאויב, האם אין כאן לפחות סיכוי של 1 ל-10000 שהוא צודק?
או שמא כבוד הרב אינו מחמיר בדיני פיקוח נפש כשיטת הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל?

עוד יש לשאול, אם הרב מפחד לחדש חידוש גדול בעניין הר הבית, האם הרב תומך בעליה כחלק ממשמר האזרחי? הוי אומר, אם יה ו גורמים במשטרה שכדי להקטין את עומס השמירה על ההר היו מוכנים, שהרבה אזרחים יתנדבו לשמור שם עם נשק, האם לזה הרב היה מסכים?

נושא 12:
עליית
הרבנים בעת מלחמת ששת הימים.

בקשר לעליית הרבנים בעת מלחמת ששת הימים.

שיטת הרב שלמה גורן,
המובאת בצפיה כרך ג עמודים 5 עד 7 היה “על אף הסייגים ההכלתיים בכל הנוגע להר הבית בימים כתיקונם, במצב שהתהווה, שקיים חשש לאבדן הרבונות היהודית על הר הבית, והנוכחות של יהודים בהר הבית כיום תחזק את הריבונות שלנו שם, וכן שכן בקורם המופגן של חברי הכנסת בהר הבית בודאי שיוכיח קבל עם ועולם שהר הבית הוא בריבונות ישראל.

במצב זה ולמטרה זו לא רק מותר, אלא מצוה קדושה מוטלת עלינו להכנס להר הבית, כדי לחזק את זכותנו, אחיזתנו והריבונות ישראל”.

לפי עיתון הצופה תאריך ג סיון תשכ”ז עמוד 2 בכותרת שתי השעות הראשונות של הכותל, היה זה הרב גורן, הנאמן לשיטתו שיזם להביא כמה רבנים חשובים להר הבית בעת המלחמה. וכאן אצטט:

הרב הראשי פנה לאחד החיילים הדתיים מתלמידי ישיבת מרכז הרב וביקש ממנו לנסוע ולהביא מיד אל הכותל את ר’ דוד הכהן (הנזיר) ואת רבי צבי יהודה קוק. בשעה שתים עשרה וחמש דקות התחילו מגיעים אזרחים הראשונים וליד הכותל התפללו מנחה גדולה.

מעתון הצופה תאריך א סיון תשכ”ז אנו לומדים שהדרך הבטוחה באותו עת להגיע לכותל ולחזור אח”כ הביתה היה דרך הר הבית.

הכָּתָב א. ולנר בעמוד 2 מספר “ברטט של קדושה עברנו אתמול דרך הרחבה הנרחבת של מסגד עומר, העומד על מקום מקדשנו, נזהרים מלהתקרב אל המסגד עצמו בעל הכיפה המוזהבת, מחשש כניסה
אל מקום בית המקדש, וקרבנו את הכותל בדרך אחרת מאשר עשינו זאת בתש”ז עת בקרנו שם בפעם האחרונה….

הפעם הלכנו בדרך הקצרה, דרך רחבת מסגד עומר בלי להסתכן…

בקצה הכותל מתרומם צעיר ומתנתץ את השלט שקבעו הירדנים באנגלית ובערבית “אל בוראק” ע”ש הסוס
של מוחמד. חוזרים דרך רחבת מסגד עומר”…

ובעמוד 7 של אותו עיתון אנו לומדים ש “2 נהרגו בדרך לכותל” [לכאורה מדובר בשניים שניסו להגיע שלא דרך הר הבית] כי שם מוסבר “שני ישראלים נהרגו שלשום מפגיעות צלפים, בנסותם לחצות את הקווים לעבר עיר העתיקה”.ובנו של הרב ישראל אריאל,
הרב עזריה, הסביר לי שבכ”ח אייר כולם מודים שמחשש צלפים וכדומה, כל אזרח חשוב שהגיע לכותל באותה עת היה צריך גם בהלוך וגם בחזור להגיע דרך הר הבית.

יש גם להדגיש שמשמע
מהמקורות שלי, שהרב צבי יהודה קוק הגיע שעות לפני חלק מאזרחי ורבני ישראל הגיעו לכותל. ואם הוא ממש התנגד שהלכו דרך הר הבית, הוא היה צריך להודיע ולמחות ובודאי לא לחזור דרך הר הבית לביתו אלא לחכות בכותל עד תום הכיבוש.

יש להדגיש מה שהרב עזריה אריאל כתב בעיטורי כהנים שלכאורה גם הרבנים הראשיים הגיעו בכח עצמם, אחרי שהגיע הרב צבי יהודה קוק, לכן קשה לטעון שכולם הופתעו בעת א’ בבת א’. וז”ל: אבי שליט”א אמר את דבריו כעד ראיה. הוא השתתף במלחמה במסגרת מחלקה שסופח למפקדת החטיבה, שהתמקמה בהר הבית. הוא פגש את הרבנים הראשיים בשעות אחר הצהריים של אותו היום [כל אחד בזמן אחר, כשהם ללא מלווים. כנראה
הסיעו אותם, כל אחד בנפרד, עד שער האריות ומשם המשיכו ברגל לבד.] הוא ליווה כל אחד מהם כברת דרך מצפון הר הבית לאורך הצד המערבי, וכשנפרד מהם הם המשיכו לבד לכיוון שער המוגרבים והירידה לכותל. הרב אונטרמן זצ”ל גם שאל איך הולכים כאן? (אבי שליט”א אינו זוכר בודאות האם השאלה היתה במובן ההלכתי, הגאוגרפי, או הבטחוני).

באותו מאמר גם הביא עוד ראיות ומקורות שהרבנים הראשיים היו בכותל ואם כן גם בהר הבית בכ”ח אייר. ביניהם ההקלטה ששודרה בקול ישראל, יומן הבוקר בשעה 7:00, עיתון הצופה, סֵפֶר שנה שנה (בטאון היכל שלמה תשכ”ח) בסקירה של ארועי תשכ”ז עמ 270, סֵפֶר הרבנות הראשית לישראל – שבעים שנה ליסודה, חלק ג, יומן הרבנות עמ 1387, ארכיון הרב נסים, ספר תולדות מן ההר אל העם- תולדות הרב נסים מאת שאול מייזליש ופרופ’ מאיר בניהו, עמ’ 26, שער האריות, ישראל הראל ומוטה גור, עמ’ 164, ספר המלחמה על ירושלים מאת משה נתן עמ’ 336

גם קראתי שח”כ לשעבר מטעם אגודת ישראל, הרב מנחם פרוש, קבל היתר מפורש ללכת דרך הר הבית,
אבל לא שמעתי מה היו הנימוקים של רבו, ומי היה רבו.

ואולי רבו סבר כמו
הרב י”מ טוקצינסקי [עיר הקודש והמקדש חלק ה] שיש אפשרות לבנין ביכ”נ
לתפילה בהה”ב בזה”ז. ועיין עוד בדבריו להתיר עלייה להר עד החֵיל, בספר
ארץ ישראל עמוד ע”א.

נושא 13: נספח: זיהוי אבן השתיה ע”פ ספר
אל הר המור של הרב יוסי פלאי

“הזיהוי מבוסס על הקביעה שהסלע שבתוך כיפת הסלע הוא “אבן השתיה”, שראשה היה גלוי בתוך קדש הקדשים בבית המקדש.

קביעה זו מבוססת על מסורת היסטורית רצופה וארוכה, שהיתה מקובלת בכל הדורות כדבר פשוט שאין עליו עוררין, הן במקורותינו והן במקורות נכריים. וכן ציינו הנוסעים לארץ ישראל בכל הזמנים, כמו שתיאר למשל תלמיד הרמב”ן לפני כשבע מאות שנה – ‘סביב אבן השתיה
בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאוד ועשו אותו בית תפילה. ובנו למעלה מן הבנין כיפה נאה עד מאוד. והבנין על בית קדשי הקדשים וההיכל” (מסעות ארץ ישראל ל – א. יערי עמ’ 53)…

על המסורת המזהה את אבן השתיה, ממשיכים להסתמך בפשטות פוסקים רבים עד לימנו אנו. כמו שהביאו, כדבר הפשוט, הב”ח באו”ח תקס”א, הבנין-ציון סימן ב, החת”ס יו”ד רל”ו, בעל החפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות, זבחים נה: ועוד.”

בברכה

שלמה שיינמן

שלו’ וברכה לכבוד הר”ר שלמה שיינמן שליט”א!

א)
א) הרמב”ם דרכו להעתיק הגמ’, ומה שלא פירשה הגמ’
גם הוא לרוב אינו מפרש.

ב)
ב) כל מקום שנחפור הרי הוא פתוח לקדש כמו המקום
ומתחת לאבן שכתבו תוס’.

ג)
ג) צ”ע לענ”ד לדחות דברי הרדב”ז.

ד)
ד) דעת הרב ריקי היא דעת יחיד, וכמדומני לית מאן
דחייש לה.

ה)
ה) הרב זוננפלד לא עלה בלתי חמוש להר הבית לכבוש
אותו.

ו)
ו) העלי’ של אזרחים שטבלו וחלצו נעלים, גורמת לעליית
שוטרים שלא טבלו ולא חלצו נעלים. אין זה קירוב הגאולה, אלא ח”ו סבה להגלותנו
מארצנו, כרצון שרון ואבו מאזן.

בצפי’ לישועה

צעיר הלויים

מכתבים לרבה של העיר העתיקה
[ירושלים] הרב אביגדר נבנצל, שליט”א בענין הר הבית ותגובתו

מכתב ה

ב”ה

לכבוד הרב נבנצל שליט”א,

מתשובת הרב למכתב האחרון בעניין הר הבית,
נשאר לי קצת שאלות.

1] האם הרב תומך בהליכה במנהרות ומחילות
חדשות מתחת להר הבית שלא באזור העזרה, כי גם הרדב”ז מתיר?

תשובת הרב נבנצל: יש
אוסרים.

2] רחבת הכותל היא נמוכה מהר הבית. אם נחפור
שם לצד השני לא נגיע לדעת התוספות למצב של מחילות שנחשפו לאויר העזרה. האם הרב
מודה שלדעת תוספות לפסחים ס”ז,ב ד”ה מחילות לא נתקדשו במצב כזה , אין כאן חשש של קדושת
העזרה.

תשובת הרב נבנצל: זה
רק מה שהי’ מחילה בימי דוד. השאר נתקדש עד התהום.

נושא 15: עליה להר הבית לצורך כיבוש ארץ ישראל
3] האם הרב חולק על הדין שכאשר יש פיקוח נפש, אפילו אם הפקיד הממשלתי
דורש חילול שבת שלא לצורך כדי לאפשר פעולת הצלה, יש לחלל את השבת? שהרב כתב
“שריבוי העליה של יהודים שטבלו וחלצו נעלים בהר הבית יביא לריבוי עלית שוטרים
[עם נשק] שלא טבלו ולא חלצו נעלים”?

משמע
קצת מדברי הרב שפיקוח נפש [הוי אומר להציל את ירושלים מחלוקה ומהפיכת מזרח העיר
והר הבית לבסיס טרור] אינו מצדיק מצב שנגרום לשוטרים בפשיעה לעשות איסורים בהר
הבית?

תשובת הרב נבנצל: אין
זו הצלה בפשיעה

ואם כך
זה עמדת הרב, האם גם יש להמנע לבקר בכותל בשבת וחגים, כי בהכרח ריבוי המבקרים
יגרום לשוטרים החילונים לחלל שבת בפשיעה, כגון שימוש במכשירי קשר והדלקת
אורות שלא לצורך?

תשובת הרב נבנצל: מי
אמר שתוספת המבקרים גורמת לזה?

האם יש להמנע להגיע לבית חולים
של חילונים בשבת במקרה של פיקוח נפש כי סביר שפקידים חילונים יחללו שבת בפשיעה
בעבורנו?

תשובת הרב נבנצל: פקו”נ
דוחה שבת

האם הרב
חולק על החזון איש והרב משה פיינשטין שהתירו לנשים לעבור על איסור, ולשאת
נשק במקומות שערבים רוצחים מצויים? כי אם אסור להרבות בשוטרים חילונים הנושאים
נשק בהר הבית אפילו במצב של פיקוח נפש, כיון שהם לא טובלים וכו’ לכאורה הוא
הדין שאין להרשות לנשים לשאת נשק במקומות שיש ערבים רוצחים.

תשובת הרב נבנצל: אני
מורה לנשים לשאת נשק במקום סכנה, אבל א”צ להכנס בסכנה.

4] אם ראש המשטרה היה
מוכן להתחייב שרק שוטרים שטבלו וחלצו נעליים יעלו אם נספק כמות גדולה של אזרחים
העולים בטהרה, האם במצב כזה הרב היה מסכים להתיר?

תשובת הרב נבנצל: עכ”פ חלק מהטיעון הי’
נעלם

5] אם לצורך שמירה מתירים לחיילים לנעול
נעליים בתשעה באב ויום הכפורים מדוע יש להחמיר עם השוטרים בהר הבית? במיוחד
שאם ערבים זורקים משם אבנים על מתפללי הכותל יותר קל לעצרם כאשר יש שוטרים
עם נעלים על רגליהם.

תשובת הרב נבנצל: לשמור
נגד אבנים ודאי מותר.

[במיוחד עולה השאילה לפי האחרונים שפסקו
שבהר הבית בניגוד לעזרה, איסור נעלים הוא מדרבנן] ויש לזכור שהרב אריאל אמר
שהרבנים שעלו בהר בעת מלחמת ששת הימים [שבודאי בדרך חזור זה לא היה בהפתעה] לא חלצו נעליים.

אח”כ
שמעתי מהרב ישראל אריאל שהרב אוריאל [לשעבר אורנשטין] מאיזור חברון\קרית ארבע,
שמע מפי הרב צבי יהודה קוק במפורש סמוך ליום כיבוש ירושלים, “שאני
עליתי בהר הבית משום כיבוש“.

תשובת הרב נבנצל: הכיבוש,
מצד רב זקן כר’ צבי יודא, לא הצריך אי חליצת נעלים

6] הרב משה פיינשטין התיר לנהגי אמבולנסים
אף לחזור בשבת אחרי פעולה של הצלת נפשות מחשש שאם לא נתיר להם לחזור לעתיד
לבוא הם לא ילכו להציל? האם הרב לא חושש שאם נדרוש יותר מדי דקדוקי הלכה מהמשטרה
החילונית שאולי הם חס וחלילה יתרשלו בפעולות הצלה?

תשובת הרב נבנצל: אינני
רוצה לדרוש מהמשטרה החילונית, אלא למנוע ממנה את הצורך לחלוץ נעלים

7] כיון שדעת הרב ריקי נדחה עד איזה מקום
מקיר עיר העתיקה בצד הדרום פנימה ודאי אינו הר הבית לשיטת הרב ושאפשר ללכת
שם בלי חשש?

תשובת הרב נבנצל: הרבנים
חתמו לא להכנס לכל המתחם הקרוי כיום הר הבית

8] במסכת שבת דף ק”ל אנו לומדים שבעיר שמלו
בשבת על פי שיטת ר’ אליעזר, שכדעת יחיד סבר שאם לא הביא כלי ברית מילה מע”ש
מביאו בשבת, שדוקא הם לא סבלו מגזירת שמד נגד יהדות ונגד מילה ושאר ישראל סבלו.
עוד אמרו שמתו בזמנם ולא לפני זמנם. משמע שאם א’ מקבל פסק מרבו שסובר כרב משה
פיינשטין, וכרב זוננפלד [בספר איש על החומה] וכרב גורן, וכרדב”ז, וכי”מ טוקצינסקי
[עיר הקודש והמקדש חלק ה] שיש להתיר עליה להר הבית בתנאים מסוימים, אין לצפות
שאותו בן אדם יקבל עונש אם הוא הולך על פי רבו.

אלא אולי
אפשר לדחות. שמתי זה שייך. כאשר המחלוקת בפסק הוא לגמרי לשם שמים. אבל אם
לא, אין הגנה מן השמים. ולמרות שניתן לטעון כך אני מנחש שגם הרב סובר שהם פסקו
לשם שמים. ואולי יש לרב הסבר אחר להסביר מה שקרה בעירו של רבי אליעזר?

ויש קצת
להקשות על החילוק שלי בין לשם שמים ולא לשם שמים ממעשה שמובא בבית יוסף יורה
דעה קנ”ז.

“ומעשה
ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחד
וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו
רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו עכו”ם והיו פושטים עורו ונותנין חול בין
העור והבשר ואח”כ נתבטלה הגזרה. ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולי‘”.

ויש
להניח שאותו רב שחט לשם שמים. ואולי יש להשיב שכיון שהוא לא חש לדברי תוכחה,
מוכח שהשחיטה לא היה לשם שמים ??? או אולי הוא נענש על עצלות, שהוא לא בדק
היטב אם הבנתו של המציאות צודקת? או אולי יש חילוק
אחר?

תשובת הרב נבנצל: אני
מאחל לכל הצדדים בוכוח שלא ייענשו בדיני שמים.

9] בענין השקפה. כמו שיש רבנים שאמרו שסבת
השואה היה כעונש על זה שלא עלו לארץ ישראל כאשר היה פנאי ואחרים אמרו אדרבה
השואה היה עונש דוקא משום שחילונים עלו לארץ ישראל ואין אלו מסוגלים לשכנע
את אלו, כך אין אדם שסובר שהאינתפאדה וכו’ הוא עונש על הזנחת הר הבית יכול לשכנע
אחר שסובר שהאינתפאדה וכו’ הוא עונש על עלית היהודים להר הבית.

אבל בלי
להתיחס להשפעה על עליה להר הבית על תהליך גאולה לטוב או לרע, הבנתי שמצד ההלכה
הפשוטה הרב מסכים שההלכה כרמב”ן שיש דין כיבוש ארץ ישראל כמו בימי יהושע
אפילו בזמן גלות ככתוב בהוספה ד לספר המצות. ולכן מותר היה לשמשון אף על פי
שהפלישתים משלו בישראל להילחם בפלשתים כיון שהיה לו סיכוי סביר להצליח. הרמב”ן
עצמו גם לא מזכיר בכלל, הג’ שבועות או שאר ההשקפות המכונות “חרדיות”
וכו’ כסבה להמנע מכיבוש. וגם בלי זה ודאי הרב מסכים לפסק השולחן ערוך סימן
שכ”ט, שיש מצווה לחלל שבת [והוא הדין לרוב מצוות התורה] מדין פיקוח נפש כאשר
הגויים באים לקחת תבן וקש בעיר שמשמם נוחה להם לכבוש את הארץ.

לכן אפילו
הרב צבי יהודה קוק, שבאופן השקפתי היה נגד פעילות בעד הר הבית והמקדש [עד
שיבנה המלכות ברוחניות ובגשמיות], שם את השקפתו בצד בעת מלחמת ששת הימים, כי
ההלכה הפשוטה של כיבוש גובר על כבשי דרחמנא של תהליכי הגאולה והסברים לשכר
ועונש.

האם הרב
מסכים ליסוד זה? שאם מצד דרך הטבע היה אפשר לכבוש חלקים ממזרח ירושלים או
למנוע העברת שטחי ארץ ישראל לאויב על ידי התכסיס של עליה להר שבמקרה זה ההלכה
הפשוטה של כיבוש גוברת על ההשקפה?

תשובת הרב נבנצל: כן

ויש לציין שלפי ערוץ 7 כ”ט באדר תשס”ה ע”פ
סקר מינה צמח:
91% מהציבור לא יהיו מוכנים לוותר על הכותל תמורת הסכם שלום. אבל 46%
מהציבור מוכנים לוותר על הר הבית תמורת הסכם שלום.

10] חז”ל אמרו לגבי אשת יפת תואר “מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו
בשר תמותות נבילות”. לפני כמה חדשים השר צחבי הנגבי כתב שכבר עלו 70000 יהודים
להר הבית השנה [חלקם בניגוד גמור לדעת האוסרים]. באיזה תנאי לדעת הרב שייך
ללכת על פי כלל זה ולהתיר בדוחק על ידי איזה מעשה צדדי, כדי שלא יעברו במזיד
גמור?

תשובת הרב נבנצל: לענ”ד
אין להתיר אם אפשר למנוע מאחד מלעלות באיסור.

ביקרא דאורייתא

צעיר הלוים

אביגדר נבנצל

בברכה

שלמה שיינמן

מכתבים לרבה של העיר העתיקה
[ירושלים] הרב אביגדר נבנצל, שליט”א בענין הר הבית ותגובתו

מכתב ו

 

בס”ד – סיון תשס”ו

לכבוד הרב נבנצל שליט”א

כיון שתשובות הרב בנושא הר
הבית כבר זכו לתשומת לבם של כמה וכמה אנשים שהנושא יקר ללבם עלתה בלבי נקודה
נוספת שהייתי מבקש התייחסותו של הרב.

במעשר שני פרק ה, משנה א כתוב
“כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה ושל ערלה בחרסית ושל קברות בסיד וממחה
ושופך. אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בשביעית”.

ופרש רבי עובדיה מברטנורא שם
ד”ה בשביעית. “שהכל הפקר ונוטלים בהיתר אבל בשאר שני שבוע שבאים לגזול הלעיטהו
לרשע וימות ויקחום לאכול באיסור”.

הראשונים והאחרונים הביאו את
דברי רבן שמעון בן גמליאל להלכה.

לכאורה כיון שהמשטרה מכה וגוזלת
מיהודים [כגון בעמונה ולפי התוכניות של אולמרט כך יעשו בעתיד] וכיון שהמשטרה
עוקפת חוקים של המדינה בהר הבית הסותרים את דיני התורה [כגון בענין מצות
שלוח טמאים, ספר החינוך מצוה שסב] וכיון שהמשטרה החילונית ממילא נמצאת שם
בהר הבית באיסור כבר, לכאורה לפי הגדרת המושג ע”י האחרונים “הלעיטהו לרשע
וימות” אין לנו חובה לעשות שום פעולה או להמנע משום פעולה [כגון להמנע
מלהכנס להר הבית בטהרה] מחשש שזה יגרום למשטרה החילונית להוסיף חילול הקודש
בהר.

והרב משה פיינשטין גם מוכיח
שהמנהג הוא להקל בזה, וזה ציטוט קצר מלשונו:

שו”ת אגרות משה חלק יו”ד א’ סימן עב ד”ה
וגם מסתבר

————————————————-

וגם מסתבר דלא אסרו משום מסייע ידי עוברי
עבירה כשליכא איסור לפני עור אלא בנותן לו דבר שיעשה בו רק מעשה העבירה
אבל בדבר שהעיקר הוא למעשה היתר כגון שכירת האולם שהוא לעשות בו החתונה והסעודה
רק שיעשה שם גם מעשה עבירה דרקודים אין להחשיב שהשכירות הוא ע”ז ולאסור, דאל”כ
היה לן לאסור מלמכור כל כלי לעוברי עבירה כגון קדרות לבשל משום דיבשל בהו
גם בשבת וגם מאכלות אסורות אלא הוא משום דכיון דעיקר הדבר אינו לאיסורין לא
אסרו בזה משום מסייע כשליכא איסור דלפני עור

ועיין שו”ת ציץ אליעזר חלק ט”ו
סימן יח ד”ה (ד) ואדרבא

וא”כ גם בנדו”ד נאמר כן, דמכיון שעשה
ועושה רשעות באותו דבר של חילול שבת, אם כן אין אנו מצווין להשתדל להמעיט את
המשכת האיסור אלא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות

אבל נניח שאין לכל שוטר ושוטר דין של
הלעיטהו לרשע וימות

אולי ניתן
לטעון שיש מצב ביניים. יש שוטר שטובל כהלכה לפני כניסתו להר הבית, ויש שוטר
רשע לכל דבר, ויש שוטר שלישי שהוא לא מספיק רשע שעליו נכריז העליטהו לרשע
וימות אף על פי שהוא אינו טובל כאשר הוא נכנס להר הבית. אם כן בעבורו,
אולי יש חיוב להמנע מלעלות להר, כדי שלא נגרום לו לחטוא?

על זה יש
כמה תשובות.

א] גם ללא קשר להר הבית, יש הרבה פעולות
שאולי יגרמו לשוטר עם הארץ לחטוא. לדוגמא, אם נפגין נגד גירוש יהודים
מארץ ישראל, אולי שוטר עם הארץ יחטא נגדנו. ואף על פי כן, אין אנו נמנעים
מלעשות אלפי פעולות על סמך, שמא שוטר עם הארץ יחטא.

ב] חז”ל תקנו לאפשר לאבלים בימי השבעה
[חלקם לכאורה טמאים טומאת מת], מנודים, יחד עם אנשים שצריך להתפלל
בעד פתרון לבעיות כגון, חולי, או אבידת רכוש, להסתובב ולהקיף בהר הבית [עיין
בשמחות פרק ששי ועיין עוד במשנה מידות ב,ב]. וכיון שהיו תקופות בבית שני
שהרשעים כגון הצדוקים שלטו בישראל, ובכל זאת חז”ל לא אסרו אפילו למנודה וטמא
מת להכנס להר הבית, למרות שעל ידי עליה להר הבית, אולי נגרום לתוספת עליה
באיסור של משטרת הצדוקים וכדומה, הרי כאן הוכחה שגם בזה”ז אין חיוב לחשוש.

ואין לטעון
שיש לסמוך על הצדוקים לענין טומאה יותר מהחילונים, שהרי יש, שאפילו הבין
מדברי הרמב”ם, הלכות בית הבחירה ז,טו שבעל קרי מותר בהר הבית. ויש אפשרות
לדרוש שאם במחנה לויה במדבר היו בעלי קרי, שהרי הלויים קיימו פרו ורבו, גם
בהר הבית מותר. אני מדגיש, לא שאני אומר שזוהי ההלכה, רק שיש חשש אמיתי שהצדוקים
עלולים לדרוש כך.

ג] הרמב”ם בעצמו עלה להר הבית כפי שכתב
בכתב ידו בחיבור בסוף פירושו מסכת ראש השנה. [הנוסח מתוקן ומדויק, כמובא ב-איגרת הרמב”ם חלק א, מאת הרב יצחק שילת, עמ’ רכה.] הוא
אף נדר שיום ו במר חשון, יהיה לו כיום טוב בגלל זה.

וכיון שהרמב”ם
לא פחד שמא עמי הארץ שלא מטהרים כדין ילמדו ממנו ולא פחד שבני הקראים שהיו
באזור [שהרמב”ם החשיב כתינוקות שנשבו] ילמדו ממנו, מדוע היום אנו צריכים
לחשוש?

ד] הרדב”ז התיר בפועל, עליה להר הבית
ולא פחד מ”שמא ילמדו החוטאים”. אם כן על סמך מה יש להחמיר בזה, עכשיו?

ה]במאמר של חגי סגל, במקור ראשון
ט”ו סיון ה´תשס”ו

בכירים ב´קדימה´ מנהלים מו”מ לחלוקת ירושלים

לפני
שבוע חשפה העיתונאית קרולין גליק במ’קור ראשון’ את העובדה שגורמים בכירים ב’קדימה’
מנהלים כבר למעלה משנה מגעים עם פלשתינים על חלוקת ירושלים. עכשיו יש אישור
למידע הזה מבכיר ב’קדימה’, עתניאל שנלר, מועמד מס’ 26 ברשימת קדימה ומי
שנחשב לאחד המתווים הבכירים של תוכניות המפלגה להסדר הקבע עם הפלשתינים.

בראיון ל’מקור ראשון’ מאשר שנלר כי בעצם הימים הללו
הוא משתתף בתהליך מואץ ומושקע של שרטוט תוכנית לחלוקת העיר. בשפתו שלו היא
זוכה, כמובן, להגדרה מרוככת יותר: “אני בעד להתחלק בירושלים, לא בעד לחלק
אותה”.

לאור הנ”ל
האם כדאי לסמוך על ההיתר של הרב משה פיינשטין לעלות להר [כמבואר בשו”ת אגרות משה חלק או”ח ב’ סימן קי”ג ד”ה ומה שתירצת] כדי
להגדיל את
מספר היהודים בהר הבית, כדי ליצור לחץ פוליטי בדרך הטבע נגד
מסירת הר הבית ועוד, למחבלים? ועיין במלכים ב פרק יא שמשום פיקוח נפש,
הכהן יהוידע אפילו התיר לילד ואשה להתחבא בבית ה’ 6 שנים.

נספח: מדברי הרב קרויזר
[גליון יבנה המקדש 225 עמוד 7]

הראי”ה והרצי”ה והעליה להר הבית

המתנגדים לעליה להר-הבית רגילים להסתמך על תשובתו
של מרן הרב קוק זצ”ל ב”משפט כהן” (צו) שכביכול אסר את הכניסה להר, ואולם
אינו כך. נכדו של הרב זצ”ל, הרב אליהו שלמה רענן זצ”ל הי”ד, פרסם קריאה,
וכך כתב: מצטרף אני בזה לקריאת הרבנים הממליצים לעלות להר הבית במקומות המותרים,
כי זה דבר ברור ללא צל של ספק כי הסבא רבנו הראי”ה ובנו הרצי”ה קוק לא אסרו
לעלות במקומות המותרים, ובוודאי מצווה גדולה לרשת את המקום המקודש מידי זרים,
ואך ורק באופן המותר. הנני חותם: נכד מרן הרב זצ”ל אליהו שלמה רענן קוק (ספר
הזכרון לרב שלמה רענן הי”ד “נשמה של שבת”).

ושם מסופר עליו: “ר’ שלמה למד את הספר ‘משפט כהן,
עם הרב צבי יהודה זצ”ל, בספר יש תשובה ארוכה בעניין הר הבית, ובה נאמר בין
בשאר שאסור לעלות להר הבית. ר’ שלמה הבין מהרב צבי יהודה שהיום המצב השתנה,
ועל כן נהג לעלות מדי פעם למקומות מסוימים להר הבית”.

בברכה,

שלמה שיינמן

אינני מאמין שעלי’
להר הבית תמנע את חלוקת ירושלים. אולי ח”ו תביא לשתוף [יש לציין שאות האחרון
בתיבה לא ברורה והנחתי שהיא ף] פעולה של המשטרה שלנו ושלהם להכות את המתפללים
והעולים. כך שאין זה ברור לענ”ד שזה ימנע סכ”נ. אולי חלילה, להפך.

ביקרא דאורייתא

צעיר הלוים
אביגדר נבנצל

נושא 18: אם נעלה להר הבית,
אולי השוטרים ח”ו יכו —?

מכתבים לרבה של העיר העתיקה
[ירושלים] הרב אביגדר נבנצל, שליט”א בענין הר הבית ותגובתו

מכתב ז

בס”ד

לכבוד הרב נבנצל שליט”א,

לא זכיתי להבין את תשובת
הרב למכתב האחרון. הרב כתב:

“אינני מאמין שעלי’ להר הבית תמנע את
חלוקת ירושלים. אולי ח”ו תביא לשתוף [יש לציין שאות האחרון בתיבה לא ברורה
לי והנחתי שהיא ף] פעולה של המשטרה שלנו ושלהם להכות את המתפללים והעולים.
כך שאין זה ברור לענ”ד שזה ימנע סכ”נ. אולי חלילה, להפך”.

• אם עולים
  להר על פי הכללים של המשטרה ואפילו לא מתפללים שמה,
  מדוע יש לחשוש שאנשי המשטרה יכו?
• אולי הרב
  סובר שמא יהיו בודדים שיתפללו בניגוד לרצון המשטרה, וכדי להציל אותם ממכות יש למנוע מכולם מלבוא. ויש לשאול, אם הפוסקים מתירים
  שימוש באוטו למרות שאחוז מסוים מן הנהגים וכו’ ימותו בתאונות, ואפילו מתירים
  נסיעה ביהודה ושומרון למרות הסיכוי של התקפת טרור מדוע כאן יש לנהוג אחרת? אם לפרנסה וכל שכן להציל אחרים או לכיבוש,
  התירו לנו חז”ל, להכנס לסכנה, מה השינוי כאן?
• אולי הרב
  סובר שלא רק אדם בודד, במקרה בודד הוא בסכנה ח”ו בהר הבית, אלא שיש רשעים
  במשטרה שבכוונה תחילה ירצו להרוג המונים בהר הבית, או בדרך ישירה או בדרך
  עקיפה, כדי להרויח איזה רווח פוליטי מכל ההרג?

נניח
לרגע שיש חשש כזה. בכל זאת אם יש אחד שסובר שהסכנה היותר סבירה או גדולה,
לו ולציבור שלו היא מחלוקת ירושלים למחבלים, ושעליה להר יעזור למנעו, איך ניתן
אסור עליו? הלא במשנה ברורה על או”ח שכט:ו, כתוב כאשר
יש סכנה לעיר ספר, מותר ומצוה לצאת למלחמה בשבת כדי להגן על התבן וקש שלהם.

ואף על פי שיש סכנה שחייל שיבוא להגן על התבן וקש של עיר ספר
ימות, בכל זאת חז”ל התירו. או בגלל שלא להגיב הוא עוד יותר מסוכן לכולם או שהתירו
ליחיד להסתכן להצלת הצבור במדה מסוימת.

בתחומין
כרך כו במאמר של הרב יצחק שפירא ויוסי אליצור מובא עוד בענין הסתכנות בעבור
הצלת הרבים. וזה לשונם:

על חובתו
של היחיד לשאת בעול עם הציבור ולמנוע ממנו כל סיכון יש ללמוד מכוח של הציבור
לכוף את היחיד לבנות בית שער ודלת לחצר, וכן חומה, דלתיים ובריח לעיר [ב”ב ז,ב].
ובכלל, לציבור ולנציגיו יש כח כלפי היחיד, ואפילו ליטול את נפשו, וכמו שפסק
הרמב”ם [הלכות סנהדרין כד,ד]: “יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג
מי שאינו מחוייב מיתה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה.” ומכאן
כוחו של המלך לכוף את אזרחיו לצאת למלחמה למען הכלל, למרות שברור שאין מלחמה
ללא קרבנות אדם משני הצדדים. וכך פסק הרמב”ם [הלכות מלכים ד, א-ה]: ושולח (המלך)
בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל, ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו…
וכן כופה את הראויין להיות שרים וממנה אותם שרי אלפים ושרי חמשים”….

בידי המלך ונצגי הציבור לכוף אפוא לצאת למלחמה, ולא
רק נגד אויבים אנושיים, אלא גם כדי להגן על הציבור מפני איתני טבע, וכמו שכתב
הרש”ז אוירבך [מנחת שלמה ח”ב סי’ פב אות יב]: “כשציבור נרדפים מדובים ואריות
אשר צריכים להילחם אתם ולגרשם – אפשר דלבד ממאי דחשיב הצלת נפשות ומצוה על
כל אדם לחלל שבת וכדומה בכדי להציל, אפשר דחשיב נמי כמלחמת מצוה, ואף שאין
לנו מלך ובית דין – מכל מקום יכולין טובי העיר לכוף ולסכן בכך חיי אנשים כמו
במלחמות (אפילו בכהאי גוונא שהיחיד לא היה חייב משום הצלת נפשות). ובעמוד 248
המחברים הביאו עוד בענין סיכון כדי להינצל: “בשו”ת
שבות-יעקב (ח”ג סי’ עה) ביאר שהדין נכון גם ביחס לרופא צדיק המתלבט אם לפעול
רפואית מסויימת שיתכן ותפגע בחיי השעה של החולה (למשל: ניתוח מסוכן), אך אם
תצליח, תציל את חיי העולם שלו (החלמה ממחלה קשה). נמצא שמותר לאדם לסכן את חייו
לצורך הצלתו מפני סכנה וודאית יותר…

יש לעקרון
זה השלכות גם מעבר לתחום הרפואי, למשל: מותר לאדם שתקוע במדבר ועומד למות מצמא
להצטרף לשיירה שעומדת לחצות את המדבר, גם אם יש ספק שמא במהלך הדרך יהרגו אותו
אנשי השיירה.

ובעמוד
250 מובא דברי הרב שלמה זלמן אוירבך [ח”ב סי’ פג אות יב] :

גם מלחמה נגד מחלות האורבות לחיי האדם הוי נמי כעין
מלחמת מצוה. ואם היינו זוכים שהכל יעשה על פי דעת תורה, אפשר שהבית דין היה
רואה בצורך של נסיון תרופות כמלחמת מצוה של הצלת נפשות. ולכן, בזמננו, אף שלא
נעשה על ידי דעת תורה, מכל מקום כיון שנעשה על כל פנים על ידי מומחים גדולים
ובזהירות רבה, מסתבר שאין איסור להתנדב לכך. עד כאן לשון רש”ז אוירבך.

קבעו הרב יצחק שפירא ויוסי אליצור שאי אפשר לומר שההיתר לנסויים הוא רק עד רמה שבה המנסה עצמו
ירויח, כיון שאם כן ההיתר היה צריך להיות בגלל חיי עולם וחיי שעה של היחיד,
ולא בגלל השותפות לציבור. ההשוואה למלחמה מלמדת שכאן מדובר על ריוח של הציבור,
אף אם היחיד ימות תוך כדי כך, כמו שהתבאר לעיל באשר למלחמה. עד
כאן הציטוט מתחומין.

במכתב הקודם גם הזכרתי
את התקדים של יהוידע הכהן [במלכים ב פרק יא] שמשום פיקוח נפש, התיר לילד ואשה
להתחבא בבית ה’ 6 שנים. ואם יהוידע היה מקבל את סברת הרב, הוא היה צריך לאסור.
כי אף על פי שהיה סכנה לילד, מצד שני היה סכנה ממשטרת עתליה שיוציאו את הכהנים
להורג, בגלל שעזרו לאויב [במקרה שהיו מגלים שהילד והאשה מתחבאים בהיכל].

אבל באמת צריך להסיק או בגלל טובת הציבור שהרי הילד היה המלך
מבית דוד או בגלל שהסכנה שלא להחביא היה יותר גדול מן הסכנה שיש מסיוע לאוייב
המשטר, משום פקוח נפש היה מוצדק להחביאו.

גם עצם ההסתמכות על שיקולי פיקוח נפש קצת קשה לי בענין של
תפילה בהר הבית.

נושא 19: גזירת הממשלה
נגד תפילה -תקדים דניאל

הלא בספר דניאל פרק ו אנו לומדים שכאשר המלכות גזר נגד התפילה, דניאל המשיך
להתפלל בפומבי למרות הסכנה ובסופו באמת נזרק לגוב האריות.

הרב קוק הסביר לנו, במשפט כהן תשובה קמח עמוד שנ”ד, מדוע
היה מותר לדניאל להסתכן.

“אבל אצל דניאל הי’ הדבר נחשב לשעת הגזירה
[הוספה שלי: שגוברת על פיקוח נפש] ממש. ובענין שתוף פעולה של הנאת עצמו עם
העברה על דת אין מקום לומר, שאנו הולכים לתור, אחרי הסבה הרחוקה, שגרמה להמלך
המאנס לגזר את הגזרה, שדבר פשוט הוא, שכל ממלכות הרשעה, שגזרו גזירות על ישראל
להעבירם על תורת ד’, עיקר עיניהם ולבם היה רק על בצעם, כדי שעי”ז תתפשט יותר
מלכותם, שהיתה קשורה עם התקף של הבלי האלילים בהמוניהם, וזה ידוע לכל יודע
משפט דברי הימים. והיה היסוד העקרי להנאת עצמם, ומ”מ כיון שמצאו שההנאה ההיא
דורשת העברת דת בתור העברת דת, כלומר לא רק למלא את המעשה הפרטי שהם יהנו בזה,
אלא שהסבה תהי’ מעברת על דין תורה, שכחת הדת ובטולה, בכלליותה או בפרטיה, כפי
מה שראו להם ע”פ צרכיהם, שהי’ להם הקוצים בעיניהם ולדברים מזיקים, לדעתם, להשלמת
ממלכתם, מה שישראל מחזיקים בכל עז במעז דת קודש, זה ודאי נחשב בכלל להעביר
על דת”.

וגם לפי הסברים אחרים
למסירות נפש של דניאל, לכאורה רובם שייכים גם לענין תפילה בהר הבית בזה”ז
עם טלית ותפילין.

בברכה

שלמה שיינמן

תגובת הרב נבנצל: איני רואה תועלת במהדורה
מחדשת של אירועי עמונה בהר הבית.

ביקרא דאורייתא

צעיר הלוים

אביגדר נבנצל