קרבנות כחלק מתהליך של גאולה אע”פ שאין עושין תשובה
חלקים ממאמרו של מר ש. שיינמן שקבל את הסכמת הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש
קודם כל להסיר אשליות על עתידנו, אין לנו עוד אפשרות לגאולה בזכות צדקתינו. כמובא במבוא לקול התור [הוצאת תשנ”ד, עמ’ 4] דעת ביאור הגר”א לתיקוני זהר [קכו] “דבלא זכו’ עסקינן” [אנו עוסקים בגאולה שלא בזכות צדקתינו, וכך גם משמע מקול התור פרק ראשון קטע ט”ו] “ובדור שכולו חייב כי אין יותר אפשרות לגאולה בדרך של ‘זכו'”.
בספר של ר’ מנחם כשר ז”ל, התקופה הגדולה, עמ’ עט, אנו לומדים שגם הרמב”ן הכיר באפשרות “שאע”פ שאין עושין תשובה הם נגאלין”. אבל הוא לא קבע באיזה דרך הגאולה חייבת לבוא, וז”ל:
והרמב”ן בספר הגאולה [דף רעז. הוצאת שעוועל] ג”כ סובר כי העיקר כדברי ר’ יהושע. וז”ל: וכן בענין המשיח עצמו נחלקו בו רבותינו, מהם מי שאמר אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין, והוא ר’ אליעזר, והיה דעת החכם הזה ממה שאמרתי כי אין האלקים מטיב למי שאינו ראוי, ואע”פ שהיה מודה בקץ נחתך, כי אין איש מאנשי תורתנו שיחלוק עליו, רק הוא סובר כי הקץ עצמו עם תנאי התשובה נאמר, ולכן יאריך הא-ל מדור לדור, גם אחרי הקץ הנאמר , עד בוא הדור הראוי שיעשה תשובה כאשר האריך מדור חזקיהו עד הנה. [ויסתייע] ר’ אליעזר בפסוקי התורה אשר הן עתידים עם צד תנאי התשובה והעבודה כאשר נתבאר. ומהם, רצוני לומר מחכמי ישראל מי שהסכים שאע”פ שאין עושין תשובה הם נגאלין, והוא ר’ יהושע, ונצחו לר’ אליעזר, [מן הכתוב שאמר] וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחיי העולם כי למועד מועדים וחצי תכלינה כל אלה. עכ”ל.
הפסוק הזה שמוכיח שאע”פ שאין עושין תשובה הם נגאלין, מופיע בספר דניאל פרק יב פסוק ז.
בפסוקים ח עד יב של אותו פרק כתוב כך:
ואני שמעתי ולא אבין ואמרה א-דני מה אחרית אלה. ויאמר לך דניאל כי סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ. יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים והמשכלים יבינו. ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שמם ימים אלף מאתים ותשעים. אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה.
בספר הגאולה [המיוחס לרמב”ן על פי עדות הרב שעוול] ניסה הרמב”ן לדייק מכאן מתי יגיע הזמן, “שאע”פ שאין עושין תשובה הם נגאלין”.
סבר הרמב”ן שפירוש של ”ימים אלף מאתים ותשעים” שבספר דניאל הוא 1290 שנים. לדעת הרמב”ן 1290 שנים אחרי שהוסר קרבן התמיד בעת חרבן בית שני, מתחילה גאולת משיח בן אפרים ואחרי עוד 45 שנים מתחילה גאולת משיח בן דוד [1335 שנים אחרי חורבן בית שני].
פירוש הרמב”ן לדניאל לא התגשם במציאות. כבר עברו יותר מ-1900 שנים מחורבן בית שני, [ויותר מ-1290 שנים מתחילת בנין כיפת הסלע בירושלים] והאיש משיח בן דוד, עוד לא הגיע.
אם נניח, שבאמת הגאולה תבוא בדור שכולו חייב כי אין יותר אפשרות לגאולה בדרך של “זכו”, כיצד עוד אפשר לפרש דניאל יב:יא, ”ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שמם ימים אלף מאתים ותשעים”.
דרך אחת שאפשר לפרש את דניאל היא כזאת: לעתיד לבוא נעפיל ונעלה קרבן התמיד , עד השנים הראויות לביאת משיח בן דוד. אח”כ הרשעים יצליחו להסיר את קרבן התמיד מהר הבית וגם לתת שם שקוץ , לאלף ותשעים ימים רגילים [של 24 שעות ליום]. תוסיף על אותה תקופה 1335 ימים או שמא עוד 45 ימים ונקבל הברכה שבפםוק ” אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה”.
את פירושי הנ”ל לא הבאתי כפירוש הבלעדי לדניאל, אלא כהגנה נגד אלו הרוצים לעכב את קרבן התמיד עד שנחזור בתשובה.
לסיכום, כיון שהגאולה תבוא בדור שכולו חייב, דיינו אם ציבור קטן של אנשי אמנה מעונינים בהקרבת קרבנות, ככתוב בקול התור פרק שני קטע קלא:
וזאת הדרך והתרופה היותר גדולה ובטוחה להקל, אף להסיר את כל יסורי גוג ומגוג וכל יסורי ארץ ישראל: תקון המדות עם הקמת אנשי אמנה בעיה”ק שעי”ז גאולת האמת וקידוש השם, שהם עיקרי התכלית של כל מעשינו באתחלתא דגאולה, וכבר בארנו לעיל עפ”י רבנו שככל אשר עקבות משיחא מתקדמים בקבוץ גליות, מתגבר הסטרא אחרא בכל עוזו במלאכתו העיקרית לכחש ולעקור את האמת והצדק כאמרם חז”ל, בעקבות משיחא האמת נעדרת וכו’. ולעומת כל אלה עלינו לעשות וללחום בכל עוזנו בסעד”ש, להתגבר עליו במעשים ובכל התיקונים כאמור וכמבואר להלן, עכ”ל.
ועוד אני רואה נכון להוסיף, שאפילו אם אתה, הקורא, חושב שהגאולה תבוא בדרך של “זכו” [לא כדעת הגר”א], עדיין אין לדחות את מצות הקרבנות משום הלעג של יהודים שאינם שומרי תורה. שאנו לומדים בביאור הלכה ד”ה ולא יתבייש לסימן א של השלחן ערוך, אורח חיים,
”במצוה שהוא עושה לעצמו ובני אדם מלעיגים עליו אז בוודאי אין לו לחוש כלל ללעגם ולא יתקוטט עמהם. אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בענייני העיר ועי”ז יעבירו את העם מרצון ה’ ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו .בכגון זה לא דבר הבית יוסף מאומה ומצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל. ודוד המלך עליו השלום אמר ‘הלוא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים לאיבים היו לי’.
יש תקדים בתולדות עמנו להקרבת קרבנות על מזבח בהר הבית בעת שבית המקדש לא בנוי.
בפרק ג של ספר עזרא אנו לומדים:
ויגע החדש השביעי ובני ישראל בערים ויאספו הם כאיש אחד אל ירושלם. ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו ויבנו את מזבח אלקי ישראל להעלות עליו עלות ככתוב בתרות משה איש האלקים. ויכינו המזבח על מכונתיו כי באימה עליהם מעמי הארצות ויעל עליו עלות לה’ עלות לבקר ולערב. ויעשו את חג הסכות ככתוב ועלת יום ביום כמספר כמשפט דבר יום ביומו. ואחרי כן עלת תמיד ולחדשים ולכל מועדי ה’ המקדשים ולכל מתנדב נדבה לה’. מיום אחד לחדש השביעי החלו להעלות עלות לה’ והיכל ה’ לא יסד. ויתנו כסף לחצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצדנים ולצרים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוא כרשיון כורש מלך פרס עליהם.
ספר תורת הבית חלק א פרק ו סעיף ז, מביא בשם הכפתור ופרח שבאלף הששי גם ניסינו להקריב קרבנות, אע”פ שבאותו זמן בעלות הר הבית היתה בידי גויים ולא היה שם בית המקדש.
וזה לשון הכפתור ופרח פרק שישי [דף ט”ו]:
מה’’ר ברוך ז”ל אמר אלי שרבנו חננאל [לדעת רב בר-חיים, צ’’ל יחיאל, ולא חננאל] מפריס ז”ל אמר לבוא לירושלים והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי ושיקריב קרבנות בזמן הזה ואני מטרדותי לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו ואנא הכהן המיוחס, אנכי בדרך נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן בתמורה יש בקרבנות וכו’ שקרבנות ציבור דוחין טומאה ושבת, וכן מסכת פסחים פרק כיצד צולין נטמא הקהל וכו’ יעשו בטומאה, ובמסכת יומא פרק קמא איתמר טומאת מת רב נחמן אמר היתר הוא בציבור רב ששת אמר דחויה היא בציבור ובן בהלכות ביאת מקדש [פרק ד הלכה י] ברמב”ם זה לשונו כל הקרבנות ציבור קבוע להם זמן לפיכך דוחין את השבת ואת הטומאה [פירוש טומאת מת בלבד] ע”כ”.
הוסיף על זה ספר תורת הבית
וכיון שלא הזכיר כלל שצריך ציץ לרצות על דיחוי הטומאה כדאיתא [ברמב”ם שם הלכה ט],” משמע שסבר שגם כשאין ציץ לרצות אינו מעכב העבודה, ונזכה בקרוב בימינו להקריב את קרבנות חובותנו בבית מקדשנו מקום שכינת אלקינו בהר המוריה אשר נעקד שם יצחק אבינו לעולה תמימה ולכפר על כל חטאתינו”.
להלכה קבע בעל החפץ חיים זצ”ל [בליקוטי הלכות, זבח תודה] ומובאים דבריו בתורת הבית :
ומקריבין אף על פי שאין בית וכו’ כן פסק הרמב”ם וכו’ וכן פסקו כל הראשונים. ובתורת הקדשים פרק יג השוחט והמעלה [זבחים דף סו ב ] כתב: המעלה בזמן הזה בחוץ חייב דמשנבחרה עיר ירושלים להיות שם המקדש והמזבח נאסרו הבמות ושוב אין להן היתר לעולם אף שנחרב הכל, ומקריבין בזמן הזה אף על פי שאין בית ואוכלין קדשי קדשים במקום העזרה אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל העיר אף על פי שאין לה חומה מפני שקדושה הראשונה שנתקדש העיר והבית קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא וכל זה כשנבנה המזבח על מקומו אבל כשאין מזבח פשיטא דאין להקריב שם שום קרבן ואפילו מעשר שני אין אוכלין בכל העיר כשאין מזבח ע”כ, והוסיף בזבח תודה: ואף על פי שסתמנו בפנים דמקריבין בזמן הזה אף על פי שאין בית מכל מקום יש להתבונן הרבה אודות שארי ענינים דהיינו אודות מקום המזבח וטמאי מתים וציץ, וגם אם יש לסמוך על חזקת הכהנים וגם בענין התכלת ואם יעזרנו ה’ נבאר כל פרט על מקומו ע”כ.
על זה הוסיף ספר תורת הבית
“וממוצא דבר הנך רואה שלא היה רבנו מסופק על עיקר הרעיון והמצוה והחוב שאנו חייבים להקריב, לכן מצוה לעיין ולפעול בענין הקרבת קרבנות בזמן הזה עד שנוציאה לפועל, ולא להשתמט ממצוה רבה זו, ומה שעורר רבנו מצד שאלת הטומאה ועוד, כבר דנו בדבר רבים וטובים. והסיקו והעלו פתרונות לרוב רובם של פרטי המצוות, ולא חסר לנו רק הרצון ופקוח עינים עוורות להוציא אסיר מבית כלא כביכול שכינתא בגלותא”.
האם ראוי לעכב את קיום מצות קרבן פסח וכו’ עד שנשתפר בקיום מצוות אחרות?
חשוב להזכיר שכאשר אבותינו היו במצרים במ”ט שערי טומאה, דווקא במצב כזה הקב”ה בחר לצוות לנו לשחוט קרבן פסח; בניגוד למצוות כמו שבת, ופרה אדומה, שקבלנו בשלב יותר מאוחר במרה [רש”י על שמות טו:כה].
וז”ל רש”י על שמות יב:ו
ומפני מה הקדים לקיחתו [של שה תמים ] לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא צוה כן בפסח דורות? היה ר’ מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר [יחזקאל טז]: ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דודים – הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר: ואת עירום ועריה [שם], ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה שנאמר [שם]: מתבוססת בדמיך – בשני דמים, ואומר [זכריה ט]: גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו; ולפי שהיו שטופין באלילים, אמר להם: ”משכו וקחו לכם”, משכו ידיכם מאלילים, וקחו לכם צאן של מצוה.
וכן לעתיד לבוא נזכה לגאולה לפי ילקוט שמעוני ליחזקאל פרק טז, דווקא בזכות דם פסח ודם מילה. ששם כתוב “ר’ אליעזר אומר וכי מה ראה הקב”ה לומר שני פעמים בדמיך חיי, אלא אמר הקב”ה בזכות דם פסח ודם מילה תגאלו ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להגאל בסוף מלכות רביעית”.
וכן יחזקיהו בדברי הימים ב פרק ל, לא עכב את קרבן פסח בזמן של חטא. מוסבר שם שהוא העביר ”קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח לה’ אלקי ישראל בירושלים כי לא לרב עשו ככתוב”. וכן הוא אמר להם “ואל תהיו כאבותיכם וכאחיכם אשר מעלו בה’ “. וכן הוא אומר: “עתה אל תקשו ערפכם כאבותיכם תנו יד לה’ ובאו למקדשו אשר הקדיש לעולם ועבדו את ה’ אלקיכם וישב מכם חרון אפו”.
ואיך העם הגיב לדברי יחזקיהו ? שם כתוב: “ויהי הרצים עברים מעיר לעיר בארץ אפרים ומנשה ועד זבלון ויהיו משחיקים עליהם ומלעגים בם. אך אנשים מאשר ומנשה ומזבלון נכנעו ויבאו לירושלם”. וכתוב “כי רבת בקהל אשר לא התקדשו והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור להקדיש לה’ כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבלון לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה’ הטוב יכפר בעד. כל לבבו הכין לדרוש האלקים ה’ אלקי אבותיו ולא כטהרת הקדש”. “וישמע ה’ אל יחזקיהו וירפא את העם”.
מכל הנ”ל משמע שאין לעכב את קרבן הפסח בגלל המצב הרוחני של דורנו.
מהו מטעם של מצות שחיטת קרבן פסח?
לדעת ספר החינוך [מצוה ה]: “משרשי מצוה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הנסים הגדולים שעשה להם ה’ יתברך ביציאת מצרים”.
למרות שזה נראה לי פשוט, יש כאלו, שקשה להם להבין איך שחיטת קרבן פסח עוזרת לנו לזכור הנסים הגדולים שעשה ה’ ליהודים ביציאת מצרים. לכן אצטט את המדרש [שמות רבה טז:ג] להבהיר את הקשר בין שני הדברים.
ד”א משכו וקחו להם צאן הה”ד [תהלים צז] “יבושו כל עובדי פסל”. בשעה שאמר הקב”ה למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה רבון העולם הדבר הזה היאך אני יכול לעשות אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן. שנאמר [שמות ח] “הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו”. אמר לו הקב”ה חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהיהם כלום. וכן מצינו שעשה. שבאותו הלילה הכה בכוריהם של מצרים ובו בלילה שחטו ישראל פסחיהן ואכלו והיו המצרים רואים בכוריהם הרוגים ואלהיהן שחוטין ולא היו יכולין לעשות כלום. שנאמר [במדבר לג] ומצרים מקברים את אשר הכה ה’ בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה’ שפטים. הוי יבושו כל עובדי פסל.
וכן לענין אכילת פסח, כתוב ברש”י על המילים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך [דברים טז, ג] : “על ידי אכילת הפסח והמצה”, עכ”ל.
מהו הטעם של עולת התמיד?
אחד הטעמים [ויש עוד] של עולת התמיד הוא כזכר לעקידת יצחק, וז”ל ויקרא רבה פרשה ב סעיף יא: “אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב”ה ב’ כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית וכל כך למה שבשעה שהיו ישראל מקריבין תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה’ … זוכר הקב”ה עקידת יצחק”. ע”כל.
וזה לשון התורה בבראשית פרק כב
וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אלקים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה: וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה’ אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה’ כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:
הוספה חדשה:מה גרם לעקידת יצחק?
ציטוט מדברי הרשב”ם לבראשית כב,א
ויהי אחר הדברים האלה –
כל מקום שנאמר: אחר הדברים האלה מחובר אל הפרשה שלמעלה.
אחר הדברים האלה שהרג אברם המלכים אמר לו הקב”ה: אל תירא אברם מן האומות.
ויהי אחר הדברים האלה, שנולד יצחק ויוגד לאברהם לאמר כו’ ובתואל ילד את רבקה.
וכן אחר הדברים האלה שהגיד מרדכי על בגתן ותרש גדל המלך אחשורוש את המן שרצה להרוג את מרדכי והועיל לו מה שהציל את המלך ונתלה המן.
אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב”ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל והקב”ה ציוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן –
והאלהים נסה את אברהם –
קנתרו וצערו, כדכתיב: הנסה דבר אליך תלאה.
על נסותם את ה’.
מסה ומריבה
בחנני ה’ ונסני.
כלומר: נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך!
וכן מצאתי אח”כ במ’ של שמואל: ויהי ארון ה’ בארץ פלשתים שבעה חדשים. כתב: את שבע כבשות הצאן תקח מידי. אמר לו הקב”ה את נתת לו שבע כבשות, חייך, שבניו עושים שבע מלחמות עם בניך ונוצחין אותן.
דבר אחר: חייך, שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך ואלו הן: שמשון, חפני, ופנחס, שאול, ושלשה בניו.
דבר אחר: חייך שבניו מחריבים שבע משכנות, ואלו הן: אהל מועד, וגלגל, נוב, ושילה, וגבעון, ובית עולמים תרין.
דבר אחר: שארון מחזר בשדה פלשתים שבעה חדשים. נסה – קונטר אריא”ה.
התועלת בהזכרת זכות העקידה.
ציטוט מסידור תפילה
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּמוֹ שֶׁכָּבַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת רַחֲמָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. כֵּן יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ וְיָגֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ. וְתִתְנַהֵג עִמָּנוּ ה’ אלקינו בְּמִדַּת הַחֶסֶד וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים. וּבְטוּבְךָ הַגָּדוֹל יָשׁוּב חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעַמְּךָ וּמֵעִירְךָ וּמֵאַרְצְךָ וּמִנַּחֲלָתֶךָ: וְקַיֶּם לָנו ה’ אלקינו אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתוֹרָתֶךָ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ כָּאָמוּר. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר. וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:
הקרבת קרבן התמיד – עמדת הגר”א
ספר מאוצרות הגר”א ובית מדרשו, עמוד 62 , מביא דעת הגר”ח מוולוזין בשם הגר”א בנושא. שם כתוב: ”ואמר גר”ח ולוזין בשם הגר”א: אם נעפיל ונעלה בהר הבית שם רק פעם אחת קרבן התמיד, הרי זה יהיה כבר ”הגאולה” [הגאון החסיד דף רמז]”.
|
