בס”ד

אי-הריגת שאול המלך מצוה או חטא? -חלק ב

האם ניתן להוכיח שה’ פסק שדוד טעה?

דיון במעשה יהוא בן יהושפט בן נמשי

מלכים ב פרקים ט, פסוקים א- יג ופרק י פסוק ל

(א) ואלישע הנביא קרא לאחד מבני הנביאים ויאמר לו חגר מתניך וקח פך השמן הזה בידך ולך רמת גלעד:

(ב) ובאת שמה וראה שם יהוא בן יהושפט בן נמשי ובאת והקמתו מתוך אחיו והביאת אתו חדר בחדר:

(ג) ולקחת פך השמן ויצקת על ראשו ואמרת כה אמר ה’ משחתיך למלך אל ישראל ופתחת הדלת ונסתה ולא תחכה:

(ד) וילך הנער הנער הנביא רמת גלעד:

(ה) ויבא והנה שרי החיל ישבים ויאמר דבר לי אליך השר ויאמר יהוא אל מי מכלנו ויאמר אליך השר:

(ו) ויקם ויבא הביתה ויצק השמן אל ראשו ויאמר לו כה אמר ה’ אלקי ישראל משחתיך למלך אל עם ה’ אל ישראל:

(ז) והכיתה את בית אחאב אדניך ונקמתי דמי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי ה’ מיד איזבל:

(ח) ואבד כל בית אחאב והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל:

(ט) ונתתי את בית אחאב כבית ירבעם בן נבט וכבית בעשא בן אחיה:

(י) ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל ואין קבר ויפתח הדלת וינס:

(יא) ויהוא יצא אל עבדי אדניו ויאמר לו השלום מדוע בא המשגע הזה אליך ויאמר אליהם אתם ידעתם את האיש ואת שיחו:

(יב) ויאמרו שקר הגד נא לנו ויאמר כזאת וכזאת אמר אלי לאמר כה אמר ה’ משחתיך למלך אל ישראל:

(יג) וימהרו ויקחו איש בגדו וישימו תחתיו אל גרם המעלות ויתקעו בשופר ויאמרו מלך יהוא:

מלכים ב פרק ט

(כא) ויאמר יהורם אסר ויאסר רכבו ויצא יהורם מלך ישראל ואחזיהו מלך יהודה איש ברכבו ויצאו לקראת יהוא וימצאהו בחלקת נבות היזרעאלי: (כב) ויהי כראות יהורם את יהוא ויאמר השלום יהוא ויאמר מה השלום עד זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים: (כג) ויחפך יהורם ידיו וינס ויאמר אל אחזיהו מרמה אחזיה: (כד) ויהוא מלא ידו בקשת ויך את יהורם בין זרעיו ויצא החצי מלבו ויכרע ברכבו: (כה) ויאמר אל בדקר שלשה [קרי שלשו] שא השלכהו בחלקת שדה נבות היזרעאלי כי זכר אני ואתה את רכבים צמדים אחרי אחאב אביו וה’ נשא עליו את המשא הזה: (כו) אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש נאם ה’ ושלמתי לך בחלקה הזאת נאם ה’ ועתה שא השלכהו בחלקה כדבר ה’: (כז) ואחזיה מלך יהודה ראה וינס דרך בית הגן וירדף אחריו יהוא ויאמר גם אתו הכהו אל המרכבה במעלה גור אשר את יבלעם וינס מגדו וימת שם:

מלכים ב פרק ט

(ל) ויבוא יהוא יזרעאלה ואיזבל שמעה ותשם בפוך עיניה ותיטב את ראשה ותשקף בעד החלון: (לא) ויהוא בא בשער ותאמר השלום זמרי הרג אדניו: (לב) וישא פניו אל החלון ויאמר מי אתי מי וישקיפו אליו שנים שלשה סריסים: (לג) ויאמר שמטהו [קרי שמטוה] וישמטוה ויז מדמה אל הקיר ואל הסוסים וירמסנה: (לד) ויבא ויאכל וישת ויאמר פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא: (לה) וילכו לקברה ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים: (לו) וישבו ויגידו לו ויאמר דבר ה’ הוא אשר דבר ביד עבדו אליהו התשבי לאמר בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל: (לז) והית [קרי והיתה] נבלת איזבל כדמן על פני השדה בחלק יזרעאל אשר לא יאמרו זאת איזבל: פ

מלכים ב פרק י

(ו) ויכתב אליהם ספר שנית לאמר אם לי אתם ולקלי אתם שמעים קחו את ראשי אנשי בני אדניכם ובאו אלי כעת מחר יזרעאלה ובני המלך שבעים איש את גדלי העיר מגדלים אותם: (ז) ויהי כבא הספר אליהם ויקחו את בני המלך וישחטו שבעים איש וישימו את ראשיהם בדודים וישלחו אליו יזרעאלה:

מלכים ב פרק י

(יא) ויך יהוא את כל הנשארים לבית אחאב ביזרעאל וכל גדליו ומידעיו וכהניו עד בלתי השאיר לו שריד: (יב) ויקם ויבא וילך שמרון הוא בית עקד הרעים בדרך: (יג) ויהוא מצא את אחי אחזיהו מלך יהודה ויאמר מי אתם ויאמרו אחי אחזיהו אנחנו ונרד לשלום בני המלך ובני הגבירה: (יד) ויאמר תפשום חיים ויתפשום חיים וישחטום אל בור בית עקד ארבעים ושנים איש ולא השאיר איש מהם: ס (טו) וילך משם וימצא את יהונדב בן רכב לקראתו ויברכהו ויאמר אליו היש את לבבך ישר כאשר לבבי עם לבבך ויאמר יהונדב יש ויש תנה את ידך ויתן ידו ויעלהו אליו אל המרכבה: (טז) ויאמר לכה אתי וראה בקנאתי לה’ וירכבו אתו ברכבו: (יז) ויבא שמרון ויך את כל הנשארים לאחאב בשמרון עד השמידו כדבר ה’ אשר דבר אל אליהו: פ

מלכים ב פרק י, פסוק ל

(ל) ויאמר ה’ אל יהוא יען אשר הטיבת לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל:

מכאן אולי יש ראיה שכאשר הנביא משח את דוד למלך, עליו היה להרוג את שאול ששפך דמים [של כהני נוב] בהזדמנות הראשונה כמו שיהוא קבל שבח כאשר בצווי ה’ הוא שפך את דמיו של המלך מבית אחאב בהזדמנות הראשונה.

והפסוק מעיד שעל ידי הריגת בית אחאב ” ונקמתי דמי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי ה’ מיד איזבל“. הוי אומר שמטרת החיסול היה להוריד את המרצחים השולטים בעם. ויש להוסיף, שאף על פי שמי שהנהרג כאן היה הבן של אחאב ולא אחאב עצמו [שנענש בדרך אחרת] גם הוא היה נגוע בחטא של רצח. שהרי במלכים ב פרק ו פסוקים לא,לב כתוב: ” ויאמר כה יעשה לי אלקים וכה יוסף אם יעמד ראש אלישע בן שפט עליו היום. ואלישע ישב בביתו והזקנים ישבים אתו וישלח איש מלפניו בטרם יבא המלאך אליו והוא אמר אל הזקנים הראיתם כי שלח בן המרצח הזה להסיר את ראשי ראו כבא המלאך סגרו הדלת ולחצתם אתו בדלת הלוא קול רגלי אדניו אחריו.”

ופרש שם הרד”ק

לב) וישלח איש – המלך שלח איש מלפניו להסיר את ראש אלישע:

בטרם – חסר וי”ו והיא יתירה במלת והוא אמר וכן ענין הפסוק המלך שלח איש מלפניו אל אלישע ובטרם יבא המלאך אליו הוא אמר אל הזקנים כי המלך שולח איש להסיר את ראשו כי נאמר לו ברוח הנבואה:

הראיתם – בדגש הרי”ש וכן הראיתם אשר בחר בו ה’:

בן המרצח – בן אחאב שרצח נבות כן הוא רוצה לרצחני.

ויש להוסיף אם היה חשש שאפילו שאול יהרוג את שמואל הנביא בגלל משיחת דוד ככתוב [שמואל א טז,ב] “ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני”, קל וחומר היה חשש רציני שהמלך יורם בן אחאב היה הורג את האיש שמשח את יהוא להיות מלך [לפי חז”ל הוא היה יונה הנביא] לכן דינו כרודף. שהרי מצוה להרוג רודף לא רק כדי להציל את עצמך אלא גם כדי להציל אחרים [ שו”ע חו”מ תכה,א].

ואולי יש לדחות את הראיה שדוד טעה.

שהבן של אחאב היה לו כמה חסרונות שלא היה לשאול. לכן אולי אצלו אין מקום להתחסד לא להורגו אבל אצל שאול כן ראוי להתחסד.

חסרונות שהיו דוקא ביורם [או יהורם] בן אחאב

למרות חסרונותיו, שאול היה דתי מאד. אבל לכאורה ע”פ מלכים ב פרק ג פסוק ג שייך ביורם בן אחאב מה שפסק המחבר של השולחן ערוך בחושן משפט סימן תכה סעיף ה וזה לשונו:

“אפיקורס מישראל, והם עובדי עבודת כוכבים או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס, (הרי זה) אפיקורס, הכופרים בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן; אם יש בידו כח להרגן בפרהסיא, הורג; ואם לאו, יבא עליהם בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מהגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו. אבל העובדי כוכבים שאין בינינו ובינם מלחמה, ורועה בהמה דקה מישראל במקום שהשדות הם של ישראל, וכיוצא בהם, אין מסבבים להם המיתה, ואסור להצילן. בד”א, בישראל בעל עבירות והוא עומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון רועה בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם; אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להנאת עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו. (עיין ביורה דעה סימן קנ”ח)”.
שאול לא מנע מישראל מלחגוג את פסח, שבועות, וסוכות כדין. אבל יורם מנע. וזה לשון הרד”ק להושע פרק ח פסוק ד:

“ואע”פ שמלכות ירבעם מהאל ית’ היתה כמו שאמר לו אחיה השילוני הם בעת שהמליכוהו לא שאלו את פי ה’ ואחיה הנביא לא אמר להם להמליכו אלא אמר לירבעם מה שיהיה לו, ועוד כיון שראו שמנעם מלעלות לירושלים לפני ה’ ועשה להם העגלים היה להם להסירו מהמלוכה כי אחיה הנביא בתנאי אמר לו דבר המלוכה אם תעשה הישר בעיני השם וכן מלכי ישראל האחרים לא היו ממליכים אותם על פי ה’ זולתי יהוא בן נמשי:”

שאול היה לו בן צדיק שנתן לו תוכחה. לא שמענו שהיה ליורם, בן צדיק.

ראיה ממעשה בר קמצא שדוד טעה

במסכת גיטין [עמודים נה, נו] אנו לומדים שהקיסר שלח בהמה להקריב כקרבן בבית המקדש והרשע בר קמצא הטיל מום בה. מום הפוסלת את הבהמה לפי הסטנדרטים של התורה אבל שלא פוסלת, לפי הסטנדרטים של הגויים.

חשבו חכמי הסנהדרין לחסל את בר קמצא שאיים להלשין למלך, שהיהודים מורדים ברומי ואינם מקריבים את קרבן המלך. אבל בסוף לא הרגו אותו כי חכם הסנהדרין רבי זכריה בן אבקולס טען שיש להתחסד ולא להרוג את בר קמצא [שהוא רודף] כי אולי יהיו אנשים שבטעות יבינו שבר קמצא נהרג משום שהוא הטיל מום בקדשים ולא משום שהוא רודף.

על החסידות של רבי זכריה אמרו בש”ס “אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלינו והגליתנו מארצנו.”

פירוש רש”י שם, ענותנותו. “סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו”.

ופירוש המאירי שם, ” ואתה למד ממנה שכל שהוא מוחזק להרביץ את המלכות על הצבור מותר להרגו וכמו שאמרו סבור מיקטליה כי היכי דלא ליזיל ונימא בי מלכא אמר להן ר’ זכריה כו’ ואמרו עליו ענותנותו של ר’ זכריה החריבה את ביתינו “.

מכאן לכאורה ראיה שאין מקום לחסידות כאשר יש רודף שמסכן את הצבור כולו. וכמו שהתוצאות העידו שרבי זכריה בן אבקולס טעה כאשר הוא התחסד כך תוצאות הרחמים על שאול מעידות שדוד טעה.

ולמרות כל מה שכתבתי קשה להסיק כמסקנה סופית שדוד המלך טעה טעות כל כך חמורה. כי:

בדוחק ניתן לטעון שרבי זכריה בן אבקולס טעה מצד הדין של תנאי קידוש ה’ ולא מצד חסידות. או שיש סוג של דברי חסידות שלא ראוי להסתכן בעבורם. ויש סוג אחרת שכן ראוי להסתכן.
כאשר חכמנו מונים את חטאי דוד במסכת יומא דף כב ומסכת שבת דף נו, הם לא מונים ביניהם את רחמיו על שאול.
התנ”ך בכמה מקומות קורא לדוד בשם ” עבד ה’ “, ובמלכים א פרק טו פסוק ה לכאורה התנ”ך העיד שדוד אינו אשם בחטאו החמור של רבי זכריה בן אבקולס. וזה לשון התנ”ך, “אשר עשה דוד את הישר בעיני ה’ ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי”.

מסקנה סופית

לכן בדוחק חייבים להסיק שאף על פי שהתוצאות מאי-הריגת שאול היו רעים מאד, אילו דוד כן היה הורג את שאול הרעות שהיו מגיעים לעם ישראל היו עוד יותר גדולים.

ואם כן, אנסה “לשפץ את תירוץ המלבי”ם” כדי להבין את הפשט במעשי דוד.

אפשרות ראשונה להסביר את החלטת דוד היא כך:

שבתחילה סבר דוד שהדרך היעילה ביותר לטפל בסכנה שעמד בפניו ולפני חייליו היתה להרוג את שאול. אבל אחרי שהוא ראה הצניעות של שאול והסיק שיש עדיין צד רוחני בו, המסוגל לקבל תוכחה ובצרוף עם התחושה הרעה שהיתה לו כאשר הוא חתך את בגדי שאול [שהוא פרש כסימן מה’], הוא הסיק שהוא לא שקל את המציאות נכון. הוא הסיק שכיון ששאול היה משיח ה’, יהיו [למרות האהבה של יהונתן] הרבה נאמנים של שאול שירצו לנקום או להרוג את דוד [לפחות בין חיילי אבנר] אם הוא היה אחראי למותו של שאול. לכן הוא הסיק שלתווך הארוך, תהיה פחות סכנה לו ולחייליו דוקא על ידי רחמים על שאול, בשילוב עם תוכחה נכונה שתגרום לשאול לחזור בו [כמו שבאמת קרה באופן זמנית].

אפשרות אחרת להסביר מעשי דוד היא כך:

שבזכות הצניעות של שאול במערה, דוד קבל מאת ה’, ברוח הקדש [בניגוד לסתם תחושות לב] בעת שהוא חתך את מעילו של המלך, ההבנה נכונה, שאין להרוג את שאול כי עדיין לא הגיע העת או התנאים שבו ראוי לשאול לאבד את מלכותו.

ומצאתי כמה מאמרי חז”ל לסייע לשיטה זאת.

בילקוט שמעוני לשמואל ב פרק יט אנו לומדים במפורש, שאויב אחר של דוד, והוא שמעי בן גרא, ניצל בזכות רוח הקודש שדוד קבל אודותיו, לכן אין זה כל כך קשה להניח שדוד גם קבל רוח הקדש בענין שאול. וכאן אצטט מדברי המדרש:

· “היום יומת איש וגו’. ראה דוד ברוח הקדש אדם עומד ממנו ועתיד לעשות תשועה גדולה ונקרא ‘איש יהודי’, בזכותו אמר הקב”ה לדוד אתה הצלת את שמעי בשביל שיוליד את הצדיק, על שמך אני כותבו שנאמר ‘איש יהודי’, על זה נאמר זכר צדיק לברכה זה מרדכי ושם רשעים ירקב זה המן וחבריו”.

· במדרש שוחר טוב [קי,ה] כתוב “נאם ה’ לאדוני שב לימיני” (תהלים קי,א) המתן לשאול בן קיש איש ימיני, כי עדיין יש לו שעה, ואחרי מות שאול תמלוך”.

בתרגום על תהלים קי, א כתוב כך: “אמר ה’ במימריה לשואה יתי רבון על כל ישראל ברם אמר לי תוב ואורך לשאול דמן שבטא דבנימין עד דימות ארום לית מלכותא מקרבא אחברתה…”

נספח: חנופה לאגריפס וכדומה לו

איתא בסוטה בסוף פרק ז’ בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו’ זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל. אמרו לו “אחינו אתה” ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס דאף על פי שלא בידם למחות מכל מקום היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך וזה עונש המחנף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב”ה, עד כאן לשון המשנה ברורה, סימן קנ”ו.

הגר”א ניבא שהדור שבן דוד בא בו כולו חייב מצד חטא הדומה לחטא “אגריפס”

אמר רבי יוחנן אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו שנאמר “ואת עם עני תושיע” וגו’. אמר רבי יוחנן אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר צר חכה לו שנאמר “כי יבא כנהר צר” (ו)רוח ה’ נוססה בו וסמיך ליה ובא לציון גואל. ואמר רבי יוחנן אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. בדור שכולו זכאי דכתיב “ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ”. בדור שכולו חייב דכתיב “וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע” וכתיב “למעני אעשה” [סנהדרין דף צ”ח].

הגר”א הסביר בפירושו לאסתר א,ה על דרך הרמז, מצד מה הדור כולו חייב, וז”ל:

והענין כי בעקבות משיחא חוצפא יסגי (סוף סוטה) ונערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו מפני נערים. וזהו כוונתם שאמרו (חגיגה יד) י”ח קללות קלל ישעיה ולא נתקררה דעתו כו’, וזה קשה להולמו וכי ס”ד שישעיה שונא ישראל היה, אלא דכל דוחקין דעבדין לישראל בגלותא מקרב פורקנא כמ”ש אגרא דכלה דוחקא, ולכך כל הקללות הן לטובתן לקרב הגאולה ואעפ”כ לא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו הנער בזקן, שאז וודאי אתי משיחא דבעקבות משיחא חוצפא יסגי. והענין של החוצפא ההיא כי מעמידין דיין ופרנס שאינו הגון, ואמרו (סנהדרין ז’) כל המעמיד דיין שאינן הגון כאילו נוטע אשירה כו’, ובירושלמי קראם אלהי כסף ואלהי זהב (ע”ש במהרש”א) ולכך נערים פני זקנים ילבינו. אבל זקנים יעמדו לפני נערים מי הכריחן לכך, אלא שגברה החוצפא והוא אף בזקנים ובכולם גם בגדולי הדור. ואמרו (סוטה מ”א) בשעה שהחניפו לאגריפס המלך נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, ולפיכך נתחייבו ישראל באותו הדור דווקא.”